שורשי מנהגיה הקדומים של יהדות חבאן

מבוא

בכדי שהדברים יהיו מובנים כראוי אני חייב להקדים ולומר שאין בדברי אלה שום כוונה, גם לא מחשבה לפסול או לדחות או"ח והווי יהודי אחר כל-שהו כי הרי משרשי ההכרה והאמונה כי זו דרכה של תורה: "אלו אוסרין ואלו מתירין" "אלו פוסלין ואלו מכשירין" והעיקר: "אלו ואלו דברי א-לוהים חייםיי ואסור להעיז אפילו להרהר בלב אחר מדתה זו של תורה כל שכן שאסור להעלות על דל שפתותינו ובודאי שלא על הכתב שיש ח"ו, סדרי עדיפויות, ושהאחד יכול, או צריך להדחות מפני חברו כי הרי אלה ואלה יסודם בהררי קודש, וכולם שאבו ממקור מים חיים של גאונים ראשונים ואחרונים אשר פסקו מתוך עמלה של תורה וכוונו את הדעת לאמתה של תורה ושעבדו את לבם לאביהם שבשמים. ולכן כל מי שיהרהר אחריהם הריהו מתעלם מהדברים הנ"ל וגובל בערעור קדושת דרכה של התורה ומטיל ספק ב-"הכל דברי א-לוהים חיים" כי הלך הקביעה התורני נקבע מתוך הכרעה צרופה של דרכי התורה ולא מרגשות ורחשי לב. גם אם יהיו היפים ביותר וכל שכן לא מתוך התנשאות וקטנות מוחין. העלולה לזרוע זרע פורענות בהלכי הקביעה התורנית ולגרום לתהייה והתדרדרות בדור מבוכה זה חמורה מכך היא ה"ריפורמה" = השנויים מתוך כוונה "לתקן ונמצא מקלקל' כי מה ראית לחלק בין תקון זה או אחר. טשטוש דעה זו או אחרת, והרי הסכנה היא שאם הדור הצעיר יראה שיש מקום לדחות או אפשרות לטשטש ולהטמיע הרי הוא לא יבחין בין שיטה לבין חומרה, בין טשטוש לבין קולא בין אלו דברי א-לוהים חיים ובין ההם ה-דברי א-לוהים חיים. מה שאין כן כאן אם נחזיק בעיקרון שלא לנטות ימין ושמאל משום מסורת שעיקרה מן התורה. דבר זה שההלכה מחייבת אותו הרי הוא משמש עיקרון ותריס מפני מחשבת הפיגול של אלה שחושבים את עצמם ודורם הגונים ונעלים יותר מדורות הוריהם ויולדיהם ואז הם מטלאי טלאים. ועושים רצונו כרצונם רחמנא ליצלן. חמור יותר מאלה לדעתי הם אלה שמתביישים במסורות ואורחות חייהם ומורשתם של אבותיהם ורק כנגד מחשבות כאלה דברי מכוונים.

מטרתי המוצהרת, בזה, היא להעלות בשורות אלה על נס את מסורת אבותינו הקדושים.

יהודי חבאן אשר שמרו בקנאות גדולה ומתוך מסירות הנפש ממש על כל אורחות חייהם והווי חייהם הדתיים המקוריים מדורות קדומים ביותר, למרות מצבם הכלכלי, הקשה ביותר ולמרות הדוחק, העוני והצרות הרבות שעברו עליהם במשך הדורות ומעל לכולם הבידוד והריחוק הגיאוגראפי ממרכזים קהלתיים יהודיים אחרים.

אחד הדברים המופלאים ביותר הוא כיצד הצליחו יהודי חבאן להתקיים כיחידה נפרדת ממרכזי היהודים בתימן ולמרות מספרם הקטן יחסית (450, בשנת 1947) בדידותם ריחוקם ממרכזי יהדות ולמרות התמורות שעברו עליהם בכל המלחמות וכבושי האזור מיד ליד במשך מאות או אפילו אלפי השנים הצליחו להתקיים ולהסתדר ולספק את צרכיהם הרוחניים הדתיים והכלכליים בכוחות עצמם ולהתקיים כעולם מלא בפני עצמו.

אדם שחי ומכיר את חיי הקהילה הזו ומכיר היטב את ההווי ואורח החיים שלה כשהוא קורא או לומד מקור בתנ"ך במשנה בתלמוד או בהלכה העוסק באחד הנושאים הבאים מזדקרות לפניו תמונות מצבים שונים ודמויות חיות וכשמנסה להשוות ביניהן לא יתכן שלא ישתאה ויתמה מהזהות שבין ההווי ואורח החיים של הקהילה מצד אחד וביו המצב המתואר במקור הנלמד העוסק בנושאים שונים כגון: לבוש ותכשיטים, כלי בית וכלי עבודה שונים, אופן הכנת המאכלים וכדומה. הרי אתה עומד ותוהה.

אבל לעניות דעתי היא הנותנת שדוקא הריחוק ממרכזי יהדות, הניתוק והבדידות וחוסר השפעה מעדות אחרות, השפעה זו כשלעצמה היתה יכולה להביא מצד אחר ברכה כגון: שימור כתבי יד שכן בלי ספק חכמי יהודי חבאן יצרו, חברו חיבורים, חדשו חדושים וכתבו אותם, אלא שמחוסר הדפוס וקשיי ההעתקה הידנית ומעל לכל דוחק הפרנסה אבדו ספרים רבים כאלה או שאכלם העש והשרידים שהביאו איתם יהודי חבאן לארץ נעלמו רובם המכריע ב"קבלה" מושג זה "קבלה" הוא כינוי ל"קבלה" שקבלו על חפציהם שמסרו להעלותם ארצה דרך הים ולא קבלו אותם חזרה ולא נשארה בידיהם אלא הקבלה.

אילו היתה השפעה הדדית של קהילות מתקדמות יתכן והיו נשארים שרידים של כתבי יד מכתבי יהודי חבאן והיינו נשכרים זה מצד אחד אך מצד שני השפעה כזו יכולה גם לטשטש את המקוריות ששמרו יהודי חבאן לדעתי יותר מכל קהלה אחרת.

 

ומכיון שעתה לא נותר לנו אלא מה שנשאר בזכרון או באורח החיים וההווי היום יומי שעדין מחזיקים בהם עד היום אשר עם הזמן הולך ונשכח על ידי הדור הצעיר יותר והזקנים המקנאים לכך מטבע העולם הולכים לעולמם ו"חבל על דאבדין ולא משתכחין".

לכן, שומה עלינו הדור הזה להציל כל מה שניתן ממלתעות הנשייה והכליון ממה שנשאר בזכרון כי די להם לאבותינו מצוקתם ומוראות הגזרות הרבות שסבלו בחייהם ואוי להם ולנו אם חס ושלום מה שנשרד מאורחות חייהם ומפרי רוחם מסירות נפשם דבקותם במורשת הדורות, דקדוקם בקיום המצוות. וכו' לא יזכו להארה והבנה של צאצאיהם.

לכן ראיתי חובה לעצמי ואזרתי כח למרות מגבלותי הבריאותיות לכתוב כאן ולהזכיר חלק ממנהגיהם ואורחות חייהם וההווי שלהם אשר יסודם בהררי קודש ובמנהגי חכמי ישראל שהאירו לנו את הדרך במשך הדורות מתקופת התנ"ך המשנה התלמוד והפוסקים.

יודע אני מראש שלא אוכל לצאת ידי חובת הכל אם מאי הקפת הכל אם מחסרון הספק ובשל קוצר היריעה אין ביכולתי לפרט כל הסעיפים אף לא רובם. והמקורות אך ללא כלום הרי אי אפשר לכן אעלה על הכתב רק מקצת ממה ש"יעלה על קצה המזלג" בבחינת "פרוטה ועוד פרוטה מצטרף לסכום גדולי ויהי רצון שיהיה בזה מעין אשנב או אולי "תמרור" כדי להתוות דרך לאחרים שימשיכו ויכתבו עוד ועוד.

אני מתכוון בזה להביא מספר דוגמאות מני רבות על מנת לפתוח "צהר" לכל המעוניין לעסוק בענין זה.

 מראה חיצוני

תחילה נעסוק במראה החיצוני המיוחד

  1. שיער הראש - ידוע הוא שהגברים החבאניים גידלו את שער ראשם וזה כמובן, מזכיר לנו או"ח והווי מתקופת התנ"ך. כגון נזירות שמשון. (שופטים, ט"ז,יז,יט, וכג.) וגם תיאור שערותיו של אבשלום בן דוד. (שמוב,יד,כד.)

  2. עשיית השפם - הסרת שער השפם. שהרי הגברים החבאניים הסירו את שער שפמם ב"מלקט" או ביד וזה מביא אותנו למה שנאמר על מפיבושת בן שאול, ככתוב: "ולא עשה שפמו" (שמות, יט,כה), ותרגום אונקלוס מתרגם: "ולא ספר ספמיה. מפיבשת לא ספר את שפמו לאות אבל והשתתפות בצערו של דוד מכאן שבתקופת התנ"ך היו מסירים הגברים את שער שפמם ויהודי חבאן הגברים שמרו גם מסורת עתיקה זו.

  3. הלבוש - יהודי חבאן הגברים לבשו מצנפות (עטרות) על ראשיהם בדרך כלל מבד משי לבן לעתים גם מבד צבעוני עם פסים או משובץ רק לא פרחוני (וזה כשלעצמו מרמז, אולי על יחוסם שהיו צאצאי ממלכה שהיתה שולטת באזור בתקופה קדומה יותר) וזה מביא אותנו למה שמסופר על מיתת שאול כאשר הנער העמלקי מתפאר לפני דוד על מה שעשה לשאול ואומר בין היתר: "ואקח הנזר אשר על ראשו והאצעדה אשר על זרועו" (שמוב,א,י) מכאן שענדו אצעדות בתקופת התנ"ך גם יהודי חבאן הגברים ענדו אצעדות מכסף בזרועותיהם כפי שהזכרנו כאן. והרי לך עוד פרט חשוב נוסף ששמרו יהודי חבאן הגברים. וכן היו עוטפים את חצי גופם התחתון בבד צבעוני משובץ או עם פסים או בצבע אחד (לא פרחוני). ומכאן לחידת שמשון. לשלושים המרעים שלו הוא מתנה עמהם ואומר: "אחודה נא לכם חידה אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה ומצאתם ונתתי לכם שלושים סדינים (שופטים יד,יב) וכאשר מצליחים המרעים בעזרת דלילה לפתור את החידה כתוב: "וירד (שמשון) אשקלון ויך מהם שלושים איש ויקח את חליצותם ויתן החליפות למגידי החידה" (שם שם,יט(. והרי התנאי היה על סדינים, אלא שמכאן אתה למד כי שלושת השמות:(חליצות, חליפות וסדינים הם שמות נרדפים לאותו בגד. ומכאן שהיו בתקופת התנ"ך עוטפים את גופם בבד (סדינים). כמו כן מוזכרים "הגליונים והסדינים' ישעיה (ג, כג,) רש"י מסביר: "והסדינים של פשתן הם המתעטפים בהם" גם מצודת ציון מסביר בדומה לרש"י. במשלי כתוב: "סדין עשתה ותמכור" (משלי,לא,כד,) רש"י מסביר: "לבוש תפארת נותנת לחכמים" מצודת ציון מסביר: "מין לבוש עשוי להתעטף". ולחיזוק סברתנו זו נביא עוד מקור מהתלמוד שם מסופר על רבי אליעזר בן פדת שהיה "יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של צפורי" רש"י על אתר מסביר: "בשביל אהבתה של תורה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר תורה"

 מכאן נמצאנו למדים כי בתקופת התנ"ך והתלמוד היו מתלבשים כמו שהיו יהודי חבאן הגברים מתלבשים עד שעלו ארצה. (בשנת התש"י) ומכאן שיהודי חבאן הגברים שמרו גם על מסורת לבוש עתיקה זו.

כמו שהגברים החבאנים, כך הנשים החבאניות ואפילו ביתר עוז שמרו מסורות עתיקות, הבה נבדוק

 

בגדי הנשים החבאניות

 

כסויי הראש - הנשים החבאניות כיסו את ראשיהן בכמה סוגי כסוי:

  1. שבכה (ברבים "שּׁוּבֵּיכַּת") עשויות ג' סוגים: שהמשותף שבהן הוא שהן עשויות מאריגת חוטים ידנית שהכינו הנשים במו ידיהן אלא שהחוטים שונים בצבעיהם אדום שחור או שלאחר האריגה צבעו ידנית כפי הטעם הטוב של כל אחת.

  2. "מְכַ'טְּטַהּ" אך כולן נקראות בשם "שּׁוּבֵּיכַּת" יש גם שכסו את ראשיהן במטפחות ראש רגילות.

ובמקורות הן מוזכרות בשם "שבכות" מסכת כלים כ"ד ט' ועוד

 

כסויי הפנים "אִלקְנַאע" - כאן הם גם שונים בשמותיהם הפרטיים בהתאם לגודלם, לצורתם ולצבעיהם:

  1. קְנַאע - יריעת בד גדולה יחסית, צבעונית שחורה או לבנה והשימוש בו הוא לכסות הפנים עם חצי הגוף העליון בעת שהאישה עוברת מבית לבית אחר.

  2. "מִקנְעַהּ" - כנ"ל רק שהיא עשויה מבד דק יותר וצבעוני או מרוקמת.

  3. "מִקרְמַהּ" -  כנ"ל אלא שזו מפוארת יוחר ובד"כ כסו בה את הכלה במשך ימי החתונה.

והן מוזכרות במקורות בשמות:"מעטפות", מטפחות" ו"סדינים". (ישעיה ג' כ"ב) ושם מסבירים הרד"ק ומצודת ציון: "כסות שמתעטפות בו כמין צעיף הרי שבתקופת התנ"ך התעטפו הנשים בכסויים כנ"ל והנשים החבאניות אכן שמרו גם מסורת זו כשם ששמרו מסורות אחרות אלא כבשאר ענינים גם בזה שמרו על מסורת עתיקה זו במשך אלפי שנים עד שעלו ארצה.

 תכשיטים

תכשיטי הגברים - ראינו למעלה שהגברים החבאניים ענדו אצעדות מכסף בזרועות ידיהם הנקראים בלשונם "אִלעוּצּ'וּט" ראינו כי הנער העמלקי מביא לדוד את האצעדה של שאול ולמדנו על ידי כך שהגברים החבאניים אכן שמרו מסורת עתיקה זו. אך הגברים החבאניים ענדו גם טבעות מכסף באצבע קטנה של יד ימין הזרת שלהם וזו גם כן מסורת עתיקה ששמרו הגברים החבאניים.

ואם לגבי הגברים החבאניים כך הרי לגבי הנשים החבאניות על אחת כמה וכמה. ואם חז"ל מנו עשרים וארבעה תכשיטים לאשה היהודייה על פי מה שכתוב בישעיה פרק ג. (פסוקים י"ח-כ"ד) הרי לגבי האשה היהודיה החבאנית יש הרבה יותר (מעשרים וארבעה).

בישעיה,ג מוזכרים:

  1. "העכסים" פסוק (יח) והרד"ק מסביר: "עדי שמשימה האשה ברגליה שמקשקש" ואם כן הרי אלו "אִלחְגּוּל" או "אִזּוּקַר" שהנשים היהודיות החבאניות עונדות ברגליהן וכשהולכות הן מקשקשות

  2. "הסהרונים" (יח) לפי הרד"ק "כלי עשוי בדמות ירח סיהרא" ואם כן הרי זה ה"שַּׁהְר" אמנם זהו תכשיט נפוץ אצל הנשים הערביות כי הנשים היהודיות החבאניות ברובן נמנעות מלענוד אותו הואיל וזה סמל ערבי אך בכל זאת נמצא אצל מעטות ביותר.

  3. "הנטיפות" (יט) לפי תרגום יב"ע ורש"י הם ענקים. ורש"י מוסיף "על שתלויות בצוואר ונוטפות על החזה" והרי אלו אִלכְ'טוּר השונים שהנשים החבאניות מרבות לענוד על צואריהן בסוגים רבים ושונים

  4. "השרות" (יט) לפי רש"י "צמיד הזרוע" ואם כן הרי אלו ה"מְסַק" או "אִלעְצְ'טַהּ" או ה"שּׁוּמַילֶתּ" שעונדות הנשים החבאניות בזרועות ידיהן.

  5. "הצעדות" (כ) כל הפרשנים מזהים עם האצעדה. והרי הם " אִלעְצְ'טַהּ" שגם הנשים וגם הגברים עונדים בזרועות ידיהם אלא שהנשים עונדות רבים כאלה בבת אחת והגברים רק אצעדה אחת בזרוע יד ימין.

  6. "הקשורים" (כ) לפי הביאור מהגר"א בשם הירושלמי: קרקשתא והוא פעמונים, ואם כן הרי אלו ה"גֻנַאגִּן" המתלוות להרבה תכשיטים בכל חלקי הגוף השונים באזניים, בצואר, בידיים וברגליים.

  7. בתי הנפש (כ) לפי הרד"ק ומצודת ציון הוא עדי שתלו הנשים בצואריהן ואם כן הרי אלו "אִלעֲזַיים" שהנשים החבאניות מרבות לתלות באמצע אִלכְ'טוּר (הנטיפות).

  8. "הטבעות" (כא) כפי שכותב הרד"ק: "ידוע" והנשים החבאניות ענדו הרבה טבעות מכסף בכל עשר אצבעותיהן.

  9. נזמי האף (כא) גם אלה ידועות אך אלה ענדו רק הנשים הערביות הנשים היהודיות החבאניות לא ענדו אותן והן נקראות "אִלכ'וּשַׁף"

  10. חגורה (כד) מצודת דוד: "במקום שהיו חוגרות בתכשיטי פאר" הרי מכאן שהחגורות לא שמשה רק להחזיק את המתניים אלא גם לתכשיטי פאר ואם כך הרי הנשים החבאניות לבשו חגורות כסף שונות מפוארות פחות ומפוארות יותר בחלקן לבשו יום יום וחלקן לבשו רק לימים טובים. (ראוי לציין כי הנשים היהודיות החבאניות לא לבשו חגורות כאלה בשבתות כדי שתזכורנה בכל רגע כי היום שבת ולא תטענה לעשות מלאכה האסורה בשבת).

     

    הלחשים (כ) "עדי שתולין אותו הנשים באזניהן" רש"י: נזמי האוזן" ואם כן הרי הן "אִלכ'וּרַץ" שהנשים החבאניות מרבות לתלות באזניהן ומשום כך עושות עשרות חורים באזניהן כדי שתוכלנה לתלות יותר ויותר כ'וּרַץ (לחשים).

אמנם הנביא ישעיה בפרק ג מוכיח את בנות ציון על כך שהן לובשות תכשיטים אלה למטרות לא כשרות אך הנשים היהודיות החבאניות מפורסמות בצניעותן וכל מטרתן אך ורק לשם שמים.

 

מכאן למשניות מסכת שבת פרק ו' משנה א' מוזכרים שני תכשיטים והם:

  1.  "טוטפת" לפי רע"ב "ציץ שקושרין על המצח מאוזן לאוזן" ואם כן הרי זה הרפרוף שהנשים החבאניות קושרות במצחן מאוזן לאוזן.

  2. "סנבוטין" לפי הרע"ב "תלויין בטוטפות ובאין על הצדעים עד הלחיים" והרי זה מתאים בדיוק ל"עַד'בֶּאת" שתולין ברפרוף ומגיעים עד הלחיים ולפעמים מעבר ללחיים.

  3. קטלא (כלים פרקי מ"ח) הרע"ב תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו כדי שתראה בעלת בשר ואם כן הרי זה הלַּאזִם.

ונסיים את רשימת הבגדים והתכשיטים בשני פריטים השיכים לכך, אע"פ שאינם לבושים ואינם תכשיטים:

  1.  "הקמטרא" (כלים ט"ז מ"ז) ובעוד מקומות נוספים שם מוזכרת הקמטרא בתוך רשימת כלים שונים הקמטרא ולפי רע"ב במקום ניא תיבה ששומרים בה הבגדים. ואם כן הרי היא ה"סַחָארַהּ" הידועה אצל כל יהודי חבאן גברים ונשים והיא זהה לתיאור ולשמוש הכתוב שם.

  2. כמו כן מוזכרת" בית הכוחל ותיק המכחול" (שם שם מ"ח) ולפי פירוש רע"ב הם:

  1. הכלי ששומרים את הכחול

  2. תיק הכלי שבו כוחלין את העיניים

ואם כן הרי כל אשה חבאנית מחזיקה בתוך חפציה "מוּכּחְלַה" אלא שהמוּכּחְלַה החבאנית מיוחדת בצורתה: מביאות כלי מתכת עוטפות אותו בבד ומשוים לה צורת בובה ומקשטים אותה מבחוץ בחרוזים קטנים וצבעוניים ומשאירים בצד מקום לתקוע בו את המכחול ("מִיל") וככה משוים צורה נאה ומענינת.

 

כלי מטבח

כך גם בכלי המטבח הכירה והקופח מוזכרים (מסכת כלים ה' מ"ב) לפי תיאורם והשמוש בהם המתואר שם ע"י המפרשים הם זהים ל:

  1. מִסְכַן אִלמְלַח הזהה לכירה לפי תיאורה שם שהיא גדולה מן הכופח ואפשר לשפות עליה שתי קדרות ביחד לא כן הכופח הזהה למִסְכַ'ין אִלקַהּוַהּ לפי התיאור שם שהוא קטן מן הכירה ואפשר לשפות עליו רק קדרה אחת.

כלים אלה זהים אפילו בתיאור חלקיהם השונים שם, לדוגמא:

  1. "עטרת הכירה" אשר לפי תיאורה שם והשמוש בהם הם זהים לאִלמְרָאכִּדּ.

  2. חצר הכירה בם הוא זהה ל"אִלמִחוֶא" (כלים ה.מ,ג) עיין בם (שלחן ערוך או"ח. הלכות שבת סימן רנג.) גם התנור המוזכר במשנה (כלים ה' משניות א'-ז') עם חלקיו ותיאורו זהה עם ה"מִיפַה" שעושים יהודי חבאן למשל עין התנור שם ח' משנה ז') ופרק ט' משנה ח') שהיא לפי המפרשים: ר' עובדיה מברטנורה ותוספות יום טוב ותפארת ישראל "חור כעין שעושים בתנור ליציאת העשן" והוא הנקרא בפי יהודי חבאן אִלחארֲרַה עיין גם בשלחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנ"ג וכן האבוב של קלאין המוזכר במשנה (כלים, במשנה ג) הרי הוא אִלמִקְלֶה הידוע אצל יהודי חבאן שבו קולים גרעיני תבואה שונים

  3. במחצלת הקש המוזכרת שם (כלים,יז, מיז) ועיין שם במלאכת שלמה ותפארת ישראל עשויין לסכך ולשכיבה ואם כך הרי אלו הסְּלַק הידועות אצל יהודי חבאן שפורשין אותן על הרצפה ומשמשות גם לשכיבה.

מדהים ביותר הוא הכלי שהשתמשו בו עוד במקדש ויהודי חבאן שמרו לא רק על השמוש בו אלא גם על השם שלו המקורי. הרי הוא ה"כּוּז" המוזכר במסכת תמיד פרק ג משנה ו' ועוד וכך כתוב: "והכוז דומה לקיתון גדול של זהב" והשימוש בו הוא לאחזקת מים לנטילת ידים ככתוב במסכת יומא פרקד משנה ה'. "בכל יום כהן מקדש ידיו מן הכיור והיום (יום הכפורים) מן הקיתון של זהב רבי יהודה אומר לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב" והרי "הכוז דומה לקיתון גדול של זהב" (מסכת תמיד ג' משנה ו') הנה לך דבר מדהים שיהודי חבאן שמרו כאמור לא רק על השמוש בכלי אלא גם על השם המקורי שלו ורק שבזמן המקדש היה עשוי מזהב ויהודי חבאן עשו אותו מחרס. מסיבה מובנת.

נקודה זו היא מענינת ביותר וכל שהבאתי כאן הוא רק בבחינת "את פתח לו" והשאר "זיל וגמור". ז"א מחכה למחקר יותר מקיף שהרי הרשימה ארוכה ומסתעפת לענפים שונים: כלי בית, כלי עבודה, אביזרים, מאכלים ומנהגים שונים ובכלל אורח חיים והווי עתיקי יומין רבים שיהודי חבאן שמרו על מקוריותם במשך אלפי שנים ויש להם מקבילות במקורות

במאכלים

"החביצא"המוזכרת בשו"ע או"ח הלכות בציעת הפת סימן קס"ח סעיף ט' ועיין שם במשנה ברורה לפי התיאור שם הרי זה המִפְתּוּתּ הידוע לכל יהודי חבאני ובכלל כל האוירה כאשר אתה קורא הלכה משנה הרי עומדים ומתיצבים לפניך אותם מצבים יהודים העוסקים בכך ואתה עומד ותוהה איך כיצד אותם יהודים שמרו בקנאות גדולה על מקוריות יהודית עתיקה בכל פרט ופרט בהווי ובאורחות חייהם. כאמור, במשך אלפי שנים.

 

מנהגים

ענייני חתונה

לגבי המנהגים הענין, כמובן, בעל משקל ערכי כבד יותר שהרי יש לכך השלכות מרחיקות לכת הלכתיות ומשפטיות כפי שנראה בהמשך ישנם מנהגים אצל יהודי חבאן הנראים לכאורה מוזרים אך אם נבדוק ונחפש את שרשיהם נוכח שאכן יסודותיהם בהררי קודש לדוגמא: המנהג הידוע אצל יהודי חבאן שבשבת שלפני החופה הנקרא אצלם "סבת אלכולאן"=(שבת החתן) אחרי תפלת מנחה הולכים כל זקני העדה וחכמיה וכל הקהל נלוים אליהם לבית החתן והשמש מנצח על סדר הענינים ואם החתן כבר הכינה קליות, שמן בשמים, ואבקת תערובת שלבשמים מיוחדת ובתוך מהלך הטקס השמש מחלק קליות מורח במצחם של החכמים והזקנים מהשמן ומפזר על ראשיהם מהאבקה. כל אדם יכול להגיד איזה מין מנהג מוזר ומשונה זה והעיקר שאת כל הטקס הזה עושים רק לבחור הנושא בתולה לא אלמנה או גרושה ולכאורה מה זה משנה.

 אך אם נעיין במקור הבא נבין את הענין והנה מובא במסכת כתובות הדיון כיצד אשה התובעת מבעלה כתובה של מאתיים הרי עליה להוכיח שנשאה בתולה ולא אלמנה או גרושה אשר לפי כתובתה כידוע רק מאה חלק מההוכחות המובאות בגמרא שם הן חלוקת קליות. שהרי "ארמלתא לית לה כיסני" או לפי רב אחד הסימנים יכול להיות גם "דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן". אייל רב פפא לאביי משחא דחפיפותא קאמר מר" (כתובות י"ז ע"ב) רש"י על אתר מסביר שמן בשמים שמתוקן לחופה וכן הרמב"ם פוסק להלכה: "היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתיים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נישאת ואין לה אלא מאה אם יש עדים שראו שעשו את המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתיים (רמב"ם אישות פ"ז ה' כ"ה.) כך אתה רואה כי מנהג הנראה לכאורה מוזר ומשונה ממבט ראשון מראה כי יהודי חבאן שמרו יותר מכל קהילה יהודית אחרת על מנהגים אורחות חיים והויי חיים עתיקים אשר יסודותיהם בהררי קודש שהרי מנהג "מוזר" ו"משונה" זה הוא כאמור מתקופת התלמוד ויש לו השלכות הלכתיות ומשפטיות מרחיקות לכת.

השדוכין, שבוע לפני החופה עושים את השדוכין וכך היו עושים: הורי החתן מזמינים את זקני העדה לביתם ושם אבי החתן או במקרה נדיר החתן בעצמו נותן לאחד הזקנים בקבוק שמן וריאל כסף עם גרגירי קפה וזנגביל ועושה את הזקן שליח לשדך לו או לבנו את פלונית בתו של פלוני ואז יוצאים כל הזקנים והולכים לבית הורי הכלה ושם מקבלים אותם בברכת "יא חייה" ואז הזקן השליח פותח ואומר: "דיכרו משה"! וכל הקהל עונים ו"עליה אלף שלום" -והשליח ממשיך "אני שליח מן פלוני בן פלוני (החתן) פי בנתך פלונית ויבא מן אללאה ומנך אלקורב והאד'ה קהותה" שופך את גרגירי הקפה על המחצלת הפרושה על הרצפה ונותן לאבי הכלה את הכסף ואז אבי הכלה מכבד את אחיו הגדול או את הסבא של הכלה אם הוא עדיין בחיים ועונה "ברוכים הבאים בכום ובה" (בכם ובחתן) ואז הקהל אומרים "אלוקים ירבה שמחות בישראל" ופותחים בהלילות ובינתיים השליח לוקח אתו שני עדים שאינם קרובי משפחה והולך אתם לחדר שהכלה מסתתרת שם ומוציא את בקבוק השמן ואומר לכלה "אני שליח מן פלוני בן פלוני (החתן) פיש פלונית בת פלוני (הכלה)" ושופך מהשמן על ראשה ואומר "הרי אלו שדוכין במקום קדושין" וזה על מנת שיהיו אלה רק שדוכין ולא קדושין והעדים רואים ושומעים ושאר השמן שבקבוק נותן לידי הכלה וחוזרים השליח והעדים אל אבי הכלה והזקנים וממשיכים בהלילות ושותים קפה וקובעים את זמן החופה ואת התנאים והדרישות הרבות של הורי הכלה ואחר כך יוצאים לתפלת מנחה ומאותו יום החתן שולח לכלה מזונות וגם סבלונות כפי כוחו ואם קרה חייו שהזוג לא הגיעו לחופה מכל סבה שתהיה אז הכלה חייבת בגט מספק כדי להינשא לאיש אחר. (עיין רמב"ם הלכות אישות פ"ט ה' כ"ח) והמ"מ מוסיף ויש חולקים ואומרים דלא מבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא".

הואיל ונדיר ביותר שבת תינשא בוגרת לכן קובעים את זמן החתונה מבלי לשאול את הכלה כי אין טעם לכך אך בכל זאת אם היתה הבת בוגרת אמה שואלת אותה ואז קובעים את זמן החופה בהתאם. ואם אירע שכלה פירסה נדה תוך זמן החופה אין דוחים את החופה אלא עורכים את החופה בזמן שנקבע ואת הכוס היין של הקדושין נותנים לאמא של הכלה והיא משקה אותה וכן את הכתובה נותנים לאמא של הכלה והיא מוסרת לכלה.

 

ענייני לידה

בענין היולדת נהגו הנשים החבאניות שממתינות ארבעים יום אחר לידת זכר ושמונים יום אחר נקיבה ואז פוסקות בטהרה ואחר שבעת ימי נקיים טובלת ומותרת לבעלה (היינו שבנוסף לימי טומאת לידה אסרו על עצמן גם את ימי הטוהר גם אם לא ראתה בהם דם) הרי שהיא טובלת רק אחרי מינימום מ"ז יום לזכר ופ"ז יום לנקבה. ואמנם הרמב"ם ועוד פוסקים דוחים מנהג זה וקוראים לבטלו וכך כותב הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה פרק י"א ט"ו אין זה מנהג אלא טעות באותן התשובות ודרך אפיקורסות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן" ולכן מוסיף הרב יצחק רצאבי שאם פונים לבטל את המנהג הזה אינם צריכים היתר שהרי זה מנהג טעות ואין צורך להיתר שמנהג טעות אין צריך התרה לבטל אותו. (לעומת זאת יש פוסקים המביאים מנהג זה ומקימים אותו וכן כתב הרמ"א בסימן קצ"ד "יש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך מי לזכר ופ' לנקבה ואיון להתיר במקום שנהגו להחמיר. והגדיל הב"ח באמרו על זה "הפורץ גדר יישכנו נחש" אמנם הט"ז כתב עליו שהפריז על המידה עי"ש).

הרב יצחק רצאבי בפסקי מהרי"ץ בארות יצחק דף ע"ר וער"א מסביר שסבורים (הצדוקים) במה שאמרה התורה "תשב בדמי טהרה" אפילו לא תראה דם שתהיה יושבת ולא תטבול כמו אם ראתה דם ומש"ה "בכל קדש לא תיגע" מדין טבול יום שמותר במעשר ואסור בתרומה שזו טבולת יום ארוכה היא (ב"י סימן קצ"ד וכ"כ ר' ירוחם נתיב כ"ו סוף ת"ג) (פסקי המהרי"ץ עמ' רס"ט) וכן הגאון הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סימן י"א שאסף שיטות הפוסקים קמאי ובתראי בזה.

אך בכל זאת יש למצוא צד הקלה שכן יש פוסקים אשר מדבריהם משתמע שיש ללמד זכות לקיים המנהג ואין לבטלו בתנאי שהם ידעו שאין זה אסור מדאורייתא אלא החמרה בעלמא והרי אין זה נהוג רק בין נשות יהודי חבאן אלא כפי שכותב המהרי"ץ פסקי המהרי"ץ סי' ז' סע' ד' וז"ל ידע שקצת מקומות נוהגים שהיולדת זכר אינה טובלת עד מ' יום אחרי הלידה ואם היתה נקבה עד גמר פ' יום וזה אינו נהוג ביננו וכבר דחו דין זה ז"ל ובפרט מרנא ורבנא הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות אסורי ביאה אמר שזה טעות ומנהג מינים וצדוקים.

מכאן שמנהג זה אכן נהוג בכמה מקומות.

אך הרב הגאון יצחק רצאבי (בפסקי המהרי"ץ בארות יצחק עמ'ער-ערא) כותב: וכן ידוע שהמנהג בזמן האחרון בהרבה מקומות בתימן מילזכר ופי לנקיבה, ומה שסיים (המהרי"ץ) שאם עושה זאת מחמת הסתפקות ופרישות מותר, (עיין בשות' סיי מי שכתב: מה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם, אם נהגו לגדר ופרישה אע"פ שהוא מותר או מפני נקיות שבאותם הימים דמים מצויים בה ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירים אותן בפניהם, אבל אם נהגו בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים הם שהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים, ועיין עוד בב"י שהביא דברי הריב"ש וכתב הב"י שם: "דבמקום שנוהגים כן ולא נודע להם שהוא להרחקה סייג תלינן בטעות עיין להרשב"א חולין י"ח עב' שכתב בכה"ג דלא תלינן בטעות.

וכן מה שהביא הרה"ג יצחק רצאבי בשם: מהה"ר חוטר ברבי שלום "או כגון הפורש מאשתו היולדת זכר מי יום וכן היולדת נקיבה זה אסור בתנאי שיאמר שהתורה אמרה זאת, וכיוצ"ב, ואמנם הזכרתי היולדת (כל מה שנתן דוגמא דוקא מיולדת) ע"פ שכבר הוקבע זה המנהג בזמננו עד שאם הזכרת בזמננו שהיולדת מותרת לבעלה בתוך זמן זה אומרים לא. אלא מ' יום בין לזכר בין לנקבה עייפ מה שהורגל בו ואמנם מי שעושה זה מצד בשבע "מתשמיש") ורצון הנפש להסתפקות, זה משובח מאד ולא יאמין שאמרה התורה (פסקי המהרי"ץ בארות יצחק לרה"ג יצחק רצאבי עמ' ער"ב).

וכן המדרש שהגדול למוהר"ד עדני שדרכו לסיים בפסק הלכה למעשה, סיים ס"ל דשרי אף בזמה"ז.

ונסיים בדברי הב"ח שהפריד על המידה וכתב: שעל מנהג זה (על מנת לחזקו) "פורץ גדר ישכנו נחש" ואומר הט"ז ולא ידעתי מי הכניסו לכך לחזק אותו המנהג ולהטיל עונש ח"ו, כיון שהרמב"ם ראה המנהג וכתב לבטלו, והמגיד משנה והמרדכי והב"י והמהרי"ק הסכימו לזה. גם הריב"ש רק שכתב שיש קצת ללמד זכות לקיימו אבל להטיל עונש על העובד לא על דעת שום ראשון ואחרון, ואנו רואים קהילות קדושות מעשים בכל יום בנשים הרבה כמעט רובן שמקילים בדבר ואינם ממתינים עד שמונים לנקבה, ובאם מפלת נפל אין שום אחת שתמתין שמונים יום אלא טובלת כל זמן שתוכל וחלילה להענישם על זה, ובהמשך כותב הט"ז: גם מעיד אני שראיתי גדול אחד שראיתי שצוה לאשתו שתטבול תוך פ' יום לנקבה ואמר לי הטעם כיון שהחומרא היא בשביל פרישות ליל מ"א כמו שזכרתי בשם האגודה אמר שיודע בעצמו להזהר לפרוש אותה עונה, וכבר נתבאר שאין אנו צריכין להזהר כלל בעונת פ' יום, על כן אומר אני ( אומר הט"ז) רחמנא ליבא בעי וכל הרוצה להחמיר בזה וכוונתו לשמים יש לו לסמוך על קצת האחרונים שכתבו לקיים אתו המנהג. וממשיך הט"ז: גם מעיד אני שראיתי גדול א' יצוה לאשתו שתטבול תוך שמונים לנקבה ואמר לי הטעם כיון שהחומרא היא בשביל פרישות ליל מ"א כמו שזכרתי בשם האגודה, אמר שיודע בעצמו להזהר לפרוש אותה עונה וכבר נתבאר שאין אנו צריכין ליזהר כלל בעונת פ' יום.

על כן אומר אני רחמנא לבא בעי וכל הרוצה להחמיר בזה וכוונתו לשמים, יש לו לסמוך על קצת האחרונים שכתבו לקיים אותו המנהג אבל המקיל בדבר חלילה לתת עליו שום עונש, ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר וכו' הרי שהט"ז תוקף את חמיו הב"ח רק מצד העונש לא על עצם המנהג וכפי שכותב בסוף: וכל הרוצה להחמיר בזה וכוונתו לשמים, יש לו לסמוך על קצת האחרונים שכתבו לקיים אותו המנהג. ורק אבל המקיל בדבר חלילה לתת עליו עונש ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר וכו'.

 

טבילה

אם החינה חוצץ בטבילת הכלה? הנשים החבאניות נהגו לעשות לכלה חינה בידיה וברגליה שתי פעמים בשתי לילות רצופות. ובלילה הג' הלילה שלפני ליל החופה הולכת הכלה לטבול, ואין בזה משום חציצה עיין תשובות ברמב"ם בענין זה שו"ת לספר טהרה, הלכות מקואות סימן ר"פ "צבע בידיים"

וזה לשון השאלה: "וילמדנו רבנו האשה שצבעה ידיה בצבעים שהנשים עושות ובאלה גדות ונטורה וידיה צבועות, היחשב זה חציצה למונעה הטבילה או לא?

תשובה: והצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ". עד כאן לשון הרמב"ם. וכידוע צבע החינה לאחר הרחיצה אינו גבוה מהעור ורק משנה את גוון העור.

וכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בפירוש יותר וז"ל: "ע"ש שהנשים שצובעות ידיהם במין צבע הנקרא בערבי חִנה אינו חוצץ בטבילה אמנם המין הנקרא בערבי כצא"ב להיות שיש לו גשם ועביו נשאר על העור, לכן הוא חוצץ" עכ"ל. (חדושי רבי אברהם בו הרמב"ם עמוד 85 ) ולכן נהגנו שתטבול הכלה ללא חשש חציצה.

 

עניני טלית

מספר הכריכות בציצית

אנו יהודי חבאן היינו כורכין בציצית כ"ו כריכות כמנין שם הויה דהיינו תחלה קושרים שני קשרים ואח"כ כורכין י' כריכות אח"כ שני קשרים אח"כ ה' כריכות אח"כ שני קשרים אח"כ ו' כריכות ושוב שני קשרים אח"כ ה' כריכות ובסוף עוד שני קשרים כשם הויה. (עיין בשכה"ג. בהגהת ב"י, ובמ"א, ובלבוש. ובבאר היטב ובשנה ברורה סימן י"א, סעיף י"ד.) שכתבו: "ובציצית של ר' שלמה מולכו היה באויר ראשון י' כריכות ואח"כ ה' כריכות וכו' כשם הויה בדיוק כפי שנהגנו לכרוך.

 נשיאת הטלית המצויצת

על הכתף מנהגנו היה לשאת את הטלית הגדולה המצויצת על הכתף כשאנחנו הולכים לכל מקום גם שהולכים לשוקים וברחובות ביום ובלילה לא ימוש ממנו כנראה שזה קדמון מזמן התלמוד (עיין למשל תענית כ"ב,א,) ושם כתוב : "ר' ברוקה חוזאה הוה שכיח בשוקא לפט הוה שכיח אליהו גביה אייל איכא בשוקא בר עלמא דאתי? אייל לא אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוא סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה", ובהמשך הגמרא מתברר שאותו האיש שהיה מבני העולם הבא היה, זנדוקנא =שומר בבית הסוהר והיה משנה את מלבושיו על מנת שלא יכירוהו הגויים שהוא יהודי הרי מכאן ששאר היהודים באותה תקופה היו נושאים טלית מצויצת בשוקים וברחובות. ואפע"פ שאמרו חז"ל: "לילה לאו זמן ציצית הוא" דוקא לברך ולהתעטף הוא שאמרו אבל להניחו על צוארו לית לן בה. וכן הרמב"ם פוסק להלכה בהלכות ציצית פ"ג הלכה ח' וז"ל: "מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואפע"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך" ויותר מזה כותב הרמב"ם שם, שם, הלכה וז"ל "ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ" וכן בתשובות הרמביים בהלכות ציצית ס" פ' געונה עלהשאלה אם מותר לצאת בר"ה בשבת עם ציצית עיין שם באריכות ותמצית דבריו: "ולכן ראוי לצאת בהבין ביום בין בלילה באיזה מלבוש שירצה" מכאן אנו רואים שיהודי חבאו גם כאן על מנהג קדום זה וכנראה גם על מנת שנהיה מובדלים מן הגויים בעוד סימן היכר של טלית מצויצת לקיים מה שנאמר: "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

 

אזפרה

הוצאת הקצף מרתיחת הבשר ("אזפרה") - בענין זה מנהגנו להחמיר ולא להסתפק בשיעורי ההדחה והמליחה אל שלאחר הדחה ומליחה כדין ולאחר שהמים רותחין בקדרה, מכניסין את הבשר לתוך הקדרה הרותחת וכפי שכתב הרמביים בהלכות מאכלות אסורות, (פרק ו' הלכה י') :אפילו לאחר מליחה אין לבשל הבשר אלא אם כן יתננו במים רותחין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם וכתב עליו הטור: "ולא נהגו כן דכיון שהשהה שיעור מליחה אין חוששין לדם" וכו כתב הראב"ד "דכל אדמימות שיצא ממנו אחר מליחה אינו אלא חמר בשר" וזוהי דעת רוב האחרונים ז"ל אך הב"י ז"ל כתב: "היכא דאפשר טוב לחוש לדברי הרמביים ז"ל.

ואנו כאמור נהגנו להחמיר כדעת הרמביים ויותר מזה שאנו מסירין את הקצף היוצא בשעת הרתיחה.

 

ענייני תפילה

קדיש

ויפרוק עמיה בכל הקדישים אנו נוהגים להוסיף "ויפרוק עמיה" אפע"פ שאינו כתוב בחלק מסדורי הדפוס נהגנו להוסיף על פי מה שכתב הרמב"ם (בהלכות סדר תפלות כל השנה, נוסח הקדיש). והנימוק הוא שאפילו שיעמוד מלך מבית דוד וילחם מלחמות ה', ויבנה ביהמ"ק אם לא ינצח כל האומות ויקבץ נדחי ישראל, הנה לא הוא שהבטיחה עליו התורה, שמא לא העמידו הקב"ה אלא לנסות את ישראל, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א, הלכות א-ב עיין שם) נמצא שאחד הסימנים העיקריים המובהקים למלך המשיח הוא אם יפרוק עמיה.

ועוד כתב ר"מ אלשייך כי אנשי כנה"ג תקנו בקדיש כ"ד תיבות כנגד כ"ד תכשיטי כלה וכל הפוחת מהם כאילו פוחת מתכשיטי כלה הכלולה ככל יופי ואין אנו מוצאים כ"ד תיבות בקדיש, כי אם בתיבת ויפרוק עמיה (נחלת יוסף, מנהגים דף א, עמ"ב).

 

ויברך דוד

לא נהגנו לעמוד ב"ויברך דוד" חוץ מאשר יחידים כי המנהג לעמוד מכיוון שנהגו לתת צדקה ב"ויברך" מעומד ואנחנו לא נהגנו לתת צדקה ב"ויברך" לכן אין טעם לעמוד. (עיין תכלאל ע"ח ח"א עמוד ל"א).

 

 

מאמר זה הגיע לידינו ואין לנו ידיעה מיהו בעליו.

בחרנו לפרסמו ע"מ לעורר לב המעיין בלבד. מאחר וכאמור המחבר אינו ידוע,

אין ראוי לפסוק ממנו דבר הלכה, מנהג או כל דבר אחר עד שיובררו העניינים בו.

Please reload

Please reload

RSS Feed

ברקע מתנגן השיר: "בריק אלימן" - בלחן חבאני מקורי אותנטי בביצוע המשורר שלום יצחק מעטוף ז"ל

Copyright © 2016.  All Rights Reserved

לק"י