כמו שאז, בתימן

היהודים התימנים החבאנים התיישבו במושב ברקת, והם משמרים מסורות בישול ומנהגים עתיקים • הילה אלפרט פגשה את הנשים החבאניות, שמעה סיפורים ולמדה כמה סודות.

 

תמר הלל ליד המִסחן, תנור העצים, ועליו לֶחָח טרי. הנשים של ברקת מזכירות את חבאן

צילום: איתיאל ציון

 

עד היום היא זוכרת את הריח של השום והבצל שיצא מהפה של התימניות מגבעת כ"ח שישבו ופיטפטו באוטובוס. ואיך היא קמה ועברה מקום כי משהו לקח ממנה את הסבלנות. ואיך אחר כך, כשהתחילה לנקות את הסלון בשקט בשביל לא להעיר את הבן של בעלת הבית, צילצל הפעמון וכשהיא ראתה את האחיינים שלה בדלת היתה בטוחה שקרה משהו לאמא שלה או לחותנת. 

 

אבל הם באו בשביל חסן, בשביל יפת שלה, שנתן בה את העיניים היפות שלו כשיצאה לרעות את עדר העזים. אז, בתחילת שנות ה־60, כשבמושב ברקת אף אבא חבאני לא שלח את הבנות שלו ללמוד בבית ספר.

 

"34 שנים הוא בגן עדן ואני פה, ליד אש הגיהינום", אומרת תמר הלל וצוחקת. ממלאת עוד מצקת בראיי, בלילת המחמצת ללֶחָח, ככה החבאנים קוראים ללחוח שלהם. בתנועה היודעת היטב את דרכה היא יוצרת עלה עגול ודק על כיפת הברזל הלוהטת, זו המונחת מעל האש המִסחן, ככה קוראים לתנור העצים הקטן הזה. "הלך אבל השאיר לי מתנה גדולה. שישה ילדים. וגם אם הייתי רוצה למצוא גבר אחר הגוף שלי לא היה נותן לי. אצלנו אומרים כשהסוס מת לא הולכים לחפש חמור".

 

כמעט בכל חצר במושב ברקת ניצב מִסחן כזה וניצב גם מִיפֶה, מין טאבון המותקן מדוד שמש ובא לחקות את האופן שבו צלו בשר בבטן של האדמה, בחום גחלים שקטות. 

 

בתחתית הלוע שלו מבעירים את האש ומוודאים שלא יישאר אף כפיס עץ שלא התלהט, כי מספיק אחד כזה בשביל להביא איתו את טעם העשן. אחרי זה מלבנים היטב את רשת הברזל, לנקות אותה מצלייה קודמת, ובתוכה מניחים את הבשר מעל הגחלים, מכסים את לוע התנור בקרטונים לחים ואת כל זה חותמים בברזל. מניחים לחום ולזמן לעשות את שלהם בדיוק כמו שעשו בחבאן שבתימן. טכניקת בישול המבקשת לשמר עוד רגע אורחות חיים של קהילה יהודית קטנה ופחות מוכרת, שחייתה בעיר השוכנת בצד דרך הבשמים, בין ט'פאר, עומאן וחצרמוות לתימן ונגראן. עיר שהקהילה היהודית שחייתה בה החלה לעלות לארץ בתחילת שנות החמישים והתיישבה במושב ברקת, 5 ק"מ ממזרח לשדה התעופה.

 

בתוך המושב, שבו תיבות הדואר נחלקות בין משפחת מעטוף למשפחת הלל נאצרה תרבות, נשמרו מנהגים ומאכלים של קהילה הרואה בעצמה ראש הגולים, צאצאים של צורפים ששלח שלמה המלך אל העיר ליצור תכשיטים עבור מלכת שבא. קהילה שגבריה גידלו שיער ארוך לזכר חורבן הבית ובצילומים מצהיבים בשחור ולבן זקנים מעטרים את הפנים החזקים והשפה העליונה חפה משפם, שאותו הקפידו לתלוש בפינצטה. מיחבה, רצועה ארוגה, כרוכה מהגב התחתון לברכיים ואין כמוה נוחה לישיבה ארוכה ברגליים משוכלות ועל הראש מצנפת "זכר לעבד הכנעני שבא בשמחה לבשר ששאול נהרג".

 

שם, בבית של תמר, פגשתי את נשות חבאן, שיודעות לבשל ולצחוק את הגעגוע, לספר בצבעים מלאים את הזיכרון. את רדה הלל, 72, שפירוש השם שלה הוא רצון; את שמעה הלל, בת ה־80 שסיפרה על גיסתה שהתייתמה כשהיתה בת שבע ופחדו שהמדינה תאסלם אותה כנהוג במקרים כאלה אז חיתנו אותה מהר מהר, לא לפני שהחתן התחייב שלא יבוא אליה לפני שתקבל מחזור ותגיע לפרקה; את כרמלה מעטוף, 67, שעלתה לארץ בגיל שנתיים, שיודעת לספר את ההיסטוריה של הקהילה שאין בה כוהנים או לוויים. שבעלה, כמו הרבה מבני המושב, הוא שוחט, ואת מרבית השנה עושה בדרום אמריקה להשגיח על דרכו הכשרה של הבשר המיובא משם; את טובה הלל 69, שעלתה בגיל חמש והיא זוכרת את ההורים שניקרו בשר ואמרו לה שתזרוק אותו החוצה ואיך הגיח העורב, חטף לה את הבשר מהיד והיא חטפה גזזת שטופלה במחנה העולים בעדן. וגם את צפירת הרכבת בראש העין היא זוכרת, ואיך לקחו אותה לטיפולי הקרנות בזרנוגה, המעברה ברחובות. 

 

והיתה שם גם שמש אפרתי שהיא ובעלה, יוסף, לקחו לעצמם שם משפחה של אשכנזים אחרי שפיצוי כספי שהגיע להם מהממשלה ניתן ליוסף הלל אחר במושב, ושבידיים שלה יושבת חזק ברכת האוכל וממנה שמעתי שההבדל הכי משמעותי בין המטבח החבאני לזה התימני הוא בנוכחות הבצק, שאצלם היא הרבה יותר קטנה. 

 

על השולחן נפרסו מיני בשר שטובה צלתה בטאבון, מעשובה - עלי בצק שמנמנים שמקובל לאכול עם דבר מתיקה, חטיף לוביה שהתימנים קוראים לו געגע והחבאנים לסיס, מרק בשר משגע, תערובת מלח שהבנות כותשות עם שום, פלפל חריף, דורה וזרעי כוסברה והפה רוצה ממנו עוד והלֶחָח של תמר שצובט את הפה בעדינות, מדגדג אותו, בזמן שבמרכז החדר נעמדת טובה הלל, לבושה שמלה אדומה מעוטרת סרטים צבעוניים, על ראשה צעיף גדול, מסתיר את הפנים, והיא מקוננת על בעלה שהביא עליה אישה צעירה ועכשיו היא מרגישה דחויה. ומפניה המולטות עולה קול בכי ועונות לה הנשים במקהלה. והנה הוא מתחלף בשמחה. האישה השנייה, מתברר, הלכה לעולמה ועכשיו המספרת רוצה שתיקבר בכניסה לבית, ככה שתוכל לדרוך עליה. כאמור סיפורי חבאן, כמו שמלות הנשים, הולכים חזק עם הצבעים. 

 

אף אחת מהנשים שבחדר לא ידעה אישה שנייה על פניה. המנהגים האלה נותרו מאחור אבל הן זוכרות את הכאב של האימהות שלהן, כמו זה שידעה אמא של טובה. "אבא שלי ז"ל, תהיה מנוחתו עדן, היה יתום והתחתן עם אישה מפונקת. היא ברחה להורים. לא רצתה לחזור. והוא אהב אותה אבל היא עלתה אל הגג, חיבקה את עציץ הריחן, ואמרה שאם יבוא לקחת אותה בכוח אז אלוהים ייקח אותו יחד עם הריחן. אז אבא ויתר והלך לשכן לבקש את ידה של אמא. היא היתה בת עשר. נלקחה ממעגל המשחקים. הוא היה בן עשרים. נתנה לו שלושה ילדים. אבל הוא, שהלב שלו נשאר אצל האישה הראשונה, לקח לו אישה נוספת, שלישית, שנתנה לו תשעה ילדים".

 

ואני מקשיבה לדברים ומקשיבות הבנות והן מבקשות לתקן את הפרטים, לומר שהן זוכרות אחרת, אבל זה הסיפור של טובה ואיש לא מורשה להיכנס אליו עם עובדות משל עצמו.

 

לכבוד סיפורים שביקשו לצאת, לכבוד נשות ברקת אני מביאה בפניכן כמה מתכונים שקיבלתי מהן. תוכלו לפגוש אותן ב־30 במאי (2014), בפסטיבל "חגיגה בלבן בחבל מודיעין". אז יפתחו נשות חבאן פתח לתוך העולם שלהן והקהל יוזמן להתארח, לשמוע קינה, דבר געגוע, לשתות מהקפה הלבן ולאכול לחח בלתי נשכח. לפרטים והרשמה: 03-9728999, info@thm.org.il

 
 לסיס / צילום: איתיאל ציון
 
לסיס - שעועית לוביה בנוסח חבאן
 

מין חטיף שנהוג להגיש בשמחות ובחגים, בעיקר לצד משקאות אלכוהוליים והוא מותקן מהלוביה - השעועית היבשה בעלת העין השחורה. הבנות אומרות עליו שהוא נכנס בשמחה ויוצא בתרועה. הכמויות במתכון הזה הן ביחס של אחד לרבע. זאת אומרת שעל כל כוס שעועית לוביה מוסיפים רבע כוס שומשום. 

 

החומרים:

• לוביה יבשה

• שומשום מלא

• מעט מלח 

 

על מחבת יבשה ומולהטת קולים תוך ערבוב את הלוביה היבשה, ללא שמן. כאשר הלוביה קלויה קלות, מעבירים אותה לסיר ובו מים רתוחים. ממשיכים לבשל, ללא מכסה - הלוביה מתרככת בתוך עשר דקות, והיא צריכה להיות רכה אך לא מתפרקת, "אל דנטה" (על השן). 

 

בינתיים מחזירים את המחבת לגז וקולים את השומשום, תוך כדי ערבוב מתמיד. כשזרעי השומשום מתכהים קלות וחלקם מתחילים "לקפוץ" במחבת מורידים מהאש ומעבירים לקערה.

 

כאשר הלוביה מוכנה מסננים היטב ומניחים לה שתצטנן מעט. כאשר הלוביה פושרת מערבבים עם השומשום הקלוי, ממליחים קלות והלסיס מוכן.

 

 מרק בשר / צילום: איתיאל ציון
 
מרק בשר של שמש אפרתי 
 

• 1 ק"ג צלי כתף מספר 5, חתוך לקוביות בגודל כ־3 ס"מ 

• 2 בצלים חתוכים גס

• 5 שיני שום קצוצות גס

• 1.5 כפיות כמון

• כף מחוקה חווייג' למרק 

• 2 כפות אבקת מרק עוף 

• מלח ופלפל שחור לפי הטעם

• 2 חופנים כוסברה קצוצה

 

שוטפים היטב את קוביות הבשר ומכסים במים חמים, "כאלה שכף יד יכולה לסבול", בגובה כשלושה ס"מ מעל הבשר. מרתיחים ומקפים. מוסיפים את התבלינים, טועמים ומתקנים תיבול. מכסים ומבשלים משך כשלוש שעות. מוסיפים כוסברה קצוצה, מבשלים עוד קצת ומגישים.

 

לְחֵח
 

מתכון שדורש מיומנות אבל מתגמל בטעם גן עדן. בעבר היה מדובר בתהליך ארוך, היום יש מטחנה חשמלית מיוחדת, מרהֶה, והתהליך נמשך כחצי שעה. 

 

לבלילה - ראיי (70-60 יח'): 

• 2 ק"ג גרגרי דורה שבורה שהושרתה במים

• 6 כיכרות לחם (אחיד, פשוט) מושרות במים 

• 4 ק"ג סולת

• 2 ראשי בצל לבן

• 2-3 כפות גרגרי כוסברה

• 2 כפות זעתר יבש (נחווה - תבלין ממשפחת הזעתר)

• 4 כפות גרגרי חילבה

• מעט מלח

 

טוחנים את כל החומרים יחד במרהֶה. את העיסה הנוזלית מניחים בטמפרטורת החדר למשך 24 שעות עד שמתחילה לתסוס (בימים חמים מניחים מכוסה במקרר עד התסיסה). לאחר התסיסה מאחסנים במקרר עד השימוש, ואפשר גם להקפיא חלק מן הבלילה. 

 

מחממים מחבת גדולה ומשמנים במעט חמאה מזוקקת או מרגרינה. שופכים מצקת שלמה מהבלילה למחבת, מסובבים אותה כך שתתפזר באחידות ומניחים על אש הגדולה. בתוך כמה שניות יצוצו בועות על הבצק, והוא יזהיב. מסירים מהאש, הופכים בזריזות ומטגנים כמה שניות נוספות.  

הילה אלפרט hillaal1@gmail.com

סטיילינג: אלי הופנר, הפקה: שרון שובל

פורסם במקור ב"ישראל היום"

תגיות:

Please reload

Please reload

RSS Feed

ברקע מתנגן השיר: "בריק אלימן" - בלחן חבאני מקורי אותנטי בביצוע המשורר שלום יצחק מעטוף ז"ל

Copyright © 2016.  All Rights Reserved

לק"י