המורה סעדיה: זכות הרבים תלויה בו

14/09/2016

חיבת הארץ של גדולי ישראל

מורי סעדיה: זכות הרבים תלויה בו

 

המורה סעדיה מעטוף זצ"ל נולד בעיר חבאן שבתימן בשנת תרצ"ב (1932) להוריו יצחק וכד'רה. בילדותו  התחנך  על  ברכי  אביו ולמד אצל המורי סלימן בן מוסא זצ"ל אצלו למדו דורות רבים תורה והלכה וממנו קיבל את האהבה לחינוך. כשבגר המשיך את לימודו תחת חסותו של דודו הרב שלום יצחק מעטוף זצ"ל, רבה של עדת חבאן,  שלימדו  ערכים  לאהבת  התורה  והעבודה.

 

 

בשנת  תשי"א  (1951)  עלה  הרב  סעדיה  לארץ ביחד  עם  כל  העלייה  מחבאן  שלוש  שנים לאחר קום המדינה. הייתה זו תקופת הצנע. הרב סעדיה, במקביל ללימודיו, סייע למשפחתו בפרנסת הבית ועבד קשה בפרדסים של רחובות הסמוכים למחנה העולים  זרנוגה  בו  גרו.  כבר  אז  הייתה  ניכרת  בו התשוקה הגדולה ללימוד תורה והעמקה בה ומדי יום  היה  מגיע  לכיתה,  לוקח  את  החומר  הנלמד לביתו, לומד ומשנן. בשנת 1952 הקימו יוצאי חבאן  את  מושב  ברקת  שבשפלה,  הסמוך  למושב  טירת יהודה  ולנתב"ג.  עם  המעבר  למושב  המשיך  הרב סעדיה לחפש עבודות מזדמנות לפרנסתו.

 

בשנת תשט"ו (1955) התחתן עם זוהרה תיבדל"א, התקבל ללימודי הוראה בגבעת וושינגטון, השתלם בהוראה  וסיים  בהצלחה.  למרות  קשיי  הפרנסה נחישותו  ללמוד  לא  נעצרה  ואשתו  עודדה  אותו להמשיך וללמוד. כשסיים את לימודיו החל לעסוק במקצוע  החינוך  וההוראה  ובמקביל  סיים  לימודי תואר  ראשון  בתנ"ך  באוניברסיטת  בר  אילן.  את התואר השני קיבל עבור ספרו הראשון 'יהדות חבאן בדורות האחרונים' שסוקר את מנהגי העדה, אופי חייהם בין הגויים תוך גאווה והקפדה על הבלטת יהדותם (בניגוד לבני תימן במחוזות אחרים שסבלו רבות מהתעללות ומגזירות שונות) והעלייה לארץ. בספרו מתאר בין השאר הרב סעדיה את הרגעים האחרונים בחבאן: "לאחר צפייה והמתנה בכיליון עיניים  הגיעו 8 משאיות  ביום  שישי  כ"ב  תמוז לחבאן  בשעות  הצהריים  והמתינו  כל  יום  שישי ושבת  ליד  המחכמה  (מפקדה  או  משרד)  עד  יום ראשון בצהריים. כל הקהילה עלתה למשאיות עם כל החפצים הדלים שהצליחו לקחת... אבי, יצחק בן  סאלם  זצ"ל,  היה  האחרון  אשר  יצא  משכונת היהודים ועלה למשאית אחרון. כל בית שהתרוקן מתושביו עומד העסכרי) חייל ממשמר המלך( ליד הדלת, נועל אותה, ולוקח את המפתחות כדי למוסרם למלך. הערבים יצאו בהמוניהם לראות את התכונה הגדולה שבה נעקרת ממקומה קהילה שחייתה במקום מאות ואולי אלפי שנים. בעיני רבים מהערבים נראו דמעות, אם מרוב התרגשות מעצם המאורע או מתוך רגש של צער על הפרידה".

 

למרות התעסקותו בענייני רבנות ולימודיו באקדמיה, התואר שליווה אותו לאורך כל חייו היה - מורי סעדיה. מורה. משנת תשט"ו, במשך 38 שנים, עסק בהוראה לכל הגילים ובמיוחד בבית הספר היסודי בברקת. כל הדור השני של יוצאי חבאן שהיו צעירים בעת העלייה לארץ היו תלמידיו והכבוד והתודה שרחשו לו, ליוו אותו עד ימיו האחרונים. תלמידיו יודעים לספר על מורה עניו שאהב את תלמידיו אהבת נפש ודאג לכל מחסורם. באותם ימים מורים מקצועיים לא היו דבר נפוץ, והמורה סעדיה שימש כמורה לתנ"ך, לטבע, לזימרה ואפילו להתעמלות. שיעורי הטבע שלו היו מתרחשים מחוץ לכיתה שם היה מטפס עם תלמידיו על הגבעות הסמוכות למושב ומלמד אותם על הרכב הצמח מהגבעול ועד לעלי הכותרת. שיעורי התנ"ך שלו זכורים לתלמידיו עד היום על החיוּת שבהם, הנגיעה בהם לחייהם ועל יכולתו להחיות את המציאות התנ"כית לעיניהם. בשנת תשנ"ג קיבל את פרס יקיר החינוך הדתי, ובשנת תשס"ב (2002) הוציא את ספרו השני 'מדי שבת בשבתו' - ביאורים על התורה תוך פרישת דעות פרשני המקרא, ובו נספח 'צחות הלשון' - כללים בטעמי המקרא ודקדוקי לשון שהיה בקיא בהם. בד

בבד, הכין המורה סעדיה עוד שני ספרים הנמצאים במכבש הדפוס: 'דיוואן חבאני' - לקט נכבד של

חיבורים בשירה ופרוזה של יהדות חבאן ו'מילון ערבי חבאני - עברי' בו עסק עד ליום נפילתו למשכב ממנו לא קם.


המורה סעדיה פעל במשך כל חייו עם הנוער ותושבי המקום בכל שכבות הגיל. הוא היה פנוי תמיד לכל צורך של תלמיד או מבוגר כאחד והיה נרתם לכל משימה אליה נדרש ביישוב. במשך כל חייו הרביץ תורה וערכים לאהבת האדם והארץ שלא על מנת לקבל פרס. כל רצונו ושאיפתו היא לזַכות את הרבים כפי שניתן לצטט מדבריו הקדמה לספרו 'צחות הלשון': "ויהי רצון שבזכות הרצון העז להיות מזכה הרבים, יגלגלו זכות על ידי זכאי ויתקיים בי מאמר חז"ל 'כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלויה בו". בביאורו על פרשת ניצבים עסק המורה סעדיה בשאלת האברבנאל כיצד ניתן לחייב את הדורות הבאים לשבועה ולברית של בני ישראל היוצאים ממצרים לקב"ה: "וכתב האברבנאל - 'והיה עניין זה שלא בחרבם יירשו ארץ, ולא הורישוה מאבותם אבל שהשי"ת נתָנה להם לא במתנה כי אם בתורת הלוואה כמו שכתוב והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ ושיתחייבו לעבוד בה את אדוני הארץ.' אם כן - כותב מורי סעדיה - לפי אברבנאל כל אחד ואחד מישראל ובכל הדורות התחייב בברית זו כי: א. אבותיו קבלו את הארץ רק בהלוואה. ומן הדין חייב הבן לפרוע את ההלוואה שאביו חייב כמו שהוא זוכה בירושת נכסי אביו. ב. אבותיו הם עבדי ה' וקניינו, ולכן גם הבנים הם קניין האדון ואינם יכולים להשתחרר בעצמם מעבדותו".


בשבת 'כי תצא', י"א אלול תשס"ו, לאחר ייסורים קשים, החזיר המורה סעדיה את נשמתו לבוראו כשאשתו בניו ובנותיו סובבים את מיטתו. בהלווייתו סיפר ראש כולל האברכים בברקת: "כשהגעתי ליישוב ביום הראשון פגשתי בו כיוון שביתו הוא אחד הראשונים ביישוב. כמו תמיד מאז אותה פעם גם אז היה עם ספר ביד. כשראה אותי שאל למעשיי וכשסיפרתי לו על הכולל שעומד לקום אמר: 'אם כך בוודאי אתם צריכים לעזרה כספית' ומיד רשם לי מספר המחאות. כבר ראיתי אנשים שתורמים להאדרת התורה אבל התשוקה שבה הציע זאת מעצמו ורץ כדי להביא את פנקס ההמחאות עוררה בי תדהמה. מיד לאחר מכן שאל לשעות הלימוד וביקש לקבוע לו חברותא עם אחד הבחורים הצעירים. ולמרות גילו המבוגר ומחלתו הקפיד בכל מזג אוויר על קביעות זו". בן 75 היה מורי סעדיה במותו. הוא הותיר אחריו תלמידים רבים, בנים ממשיכים בדרכו בחינוך ובהתיישבות. שניים מבניו נמנו על המגורשים בגוש קטיף בקיץ תשס"ה.

 

מקור: עלון יש"ע שלנו (גיליון 63 אלול תשס"ז)

 

Please reload

Please reload

RSS Feed

ברקע מתנגן השיר: "בריק אלימן" - בלחן חבאני מקורי אותנטי בביצוע המשורר שלום יצחק מעטוף ז"ל

Copyright © 2016.  All Rights Reserved

לק"י