יום הכיפורים: טוהר לב וטוהר מעשים

05/10/2011

יום הכיפורים הוא יום נשגב, בכל עדות ישראל נהוגות מסורות שונות על מנת להתכונן כראוי ליום זה המצריך הכנה מיוחדת.

 

עדתנו נחונה במנהגים מיוחדים שנשאבו ממסורות עתיקות יומין אשר יסודתם בהררי קודש. מנהגים אלו ברובם יחודיים רק ליהדות חבאן כגון מנהג החיום ועוד.

 

עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ממלאים אותנו במחשבות ורגשות מציפים את ליבנו. הנה ראש השנה חלף עבר לו, יום הכיפורים מתקרב אלינו ואנו כבר רואים בעיני רוחינו את שליח הציבור עומד מול התיבה, שנים עומדים מצדדיו, האחד מימין והשני משמאל וכולם לבושים לבן. על התיבה מונח ספר התורה.

 

ריח השְׁגּוּר (ריחן), ניכר היטב באווירת בית הכנסת שהשקט השורר בו ביום זה, גורם לנו להאמין שהעולם כולו פסק מלהשמיע קול מיראת היום. רבים מהנכנסים לבית הכנסת עוברים בין המתפללים, לוחצים את ידיהם ומברכים "תבושרו במחילה וסליחה וכפרת עוון ואתם במחילה" – יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו.

 

קולו הנשבר של שליח הציבור קוטע את בליל המחשבות והרגשות – "ברשותכם"

 

בניגון החבאני המיוחד פותח ואומר "לְךּ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי, בְּךּ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי:" ועובר אל אמירת כל נדרי.

 

להאזנה: לך אלי וסדר עבודה בניגון החבאני

 

 

קולות מן העבר, תמיד יחזירו אותנו אל המנהגים הקדומים של עדתנו שקיבלו את היום הנשגב הזה לאחר הכנה מנטלית ראויה.

 

לְאִזְיָארַה

בבוקרו של יום, לאחר הסליחות ותפילת שחרית (יש שנהגו לעשות התרת נדרים כבערב ר"ה), עולים לבית הקברות ומבקשים רחמים מהשם שירחם עלינו בזכות הצדיקים.

 

בחבאן לא היו פותחים את בתי המלאכה בערב יום הכיפורים (ואולי יהיה נכון לומר שבדורנו המנהג לא ללכת לעבודה).

 

אחת מאבני היסוד של יהדות חבאן כפי שכתב זאת המורה סעדיה זצ"ל בספרו, הינה סולידריות חברתית. החבאנים נהגו מיד בצאת ראש השנה, לברך איש את רעהו בברכה המקובלת אצלנו ביום הכיפורים: "תבושרו במחילה וסליחה וכפרת עוון ואתם במחילה".

 

הכנה גופנית

ערך מוסף ניתן לנקיון הגוף בעיוכ"פ בחבאן והיו מקדישים זמן לחפיפת הראש או תספורת, גזירת ציפורניים ולבסוף טבילה במקווה טהרה ולבישת בגדים חדשים ולבנים (שלא כמו בר"ה השנה שלא לבשו בגד חדש).

 

חִיוּם

מנהג ייחודי ליהדות חבאן הינו ה"חיום", שפירושו איחולי חיים טובים האחד לחבירו. לקראת עיבורו של יום, בסביבות השעה 12 בצהריים, היו מכינים בכל בית ובית מיני קליות ממתקים ויין והיו עוברים מבית לבית ומבקשים מחילה וסליחה האחד מחבירו.

מנהג החיום העתיק כפי שנערך פה בארץ בשנת תשע"ב

 

מה שמייחד את המנהג הזה מכל עדות ישראל, הוא הנוסח המיוחד שהינו בעצם כמעין קידוש שבו הנוכחים מוזגים מעט יין לכוסם וגדול הבית ממלא כוס מליאה ואומר: מזמור לדוד ה' רועי, אברכה, סברי מרנן ומברך בורא פרי הגפן ושותה. לאחר מכן, פונים המשתתפים האחד לחבירו ומברכו בנוסח המיוחד לחיום (כמופיע בסידור) והלה עונה לו בהתאם לעניין וכשסיים המברך מוסר את כוסו למתברך שמברך אותו באותו הנוסח, ולאחר מכן נושקים אחד לשני. כך ע"פ הסדר היו מברכים כולם את כולם וכשסיימו היו אוכלים מן הפירות ומיני המתיקה, מברכים ברכה אחרונה ופונים לתפילת המנחה.

 

בזמן הזה, לא נהגו כולם במנהג החיום ואלו שעוד משמרים את המסורת מתאספים כל משפחה אצל זקן המשפחה ועורכים את סדר החיום.

 

נהגו הנשים, לעבור מבית לבית, לנשק זו את ידי חברתה, למחול להן ולאחל איחולים. האיחולים כמעט אצל כולן היו באותו לשון: "אִינְתּוּם בִּמְחִילָה, יְסַלִים לִישׁ עְיָאלִישׁ וְזוּגִּישׁ, יִהְדִּי לִישׁ עְיָאלִישׁ" וכדו' ומוסיפות כיד הדמיון הטובה עליהם והעיקר לבקש מחילה ולמחול לזולת.

 

נהגו בכל ארץ תימן להדליק נר לקרוביהם והיו מניחים אותו בבית הכנסת.

 

תפילות יום הכיפורים

בערוב היום, הולכים לבית הכנסת, מוציאים את ספר התורה המהודר ביותר (ובימינו יש המוציאים שלושה ספרי תורה), הציבור ממנה את האדם החשוב בבית הכנסת להיות לשליח ציבור וזה מבקש מחילה מהציבור ואת רשותם להתחיל בנוסח ההיתר והפיוטים המקדימים לו.

 

לאחר ההיתר, מברך את ברכת שהחיינו ובאים כל הציבור לנשק ספר התורה ולאחר מכן את ידו של שליח הציבור (מה שנקרא בערבית יְצַאפְחוּהּ), מזכירין נשמות ומתפללים ערבית.

 

מנהג החבאנים, להעמיד שני אנשים משני צדדיו של שליח הציבור למשך כל תפילות יום הכיפורים, אך היום נהגו בזה רק בתפילות המיוחדות ליום זה, כגון ההיתר, נוסח הסליחות, סדר עבודה וכיו"ב.

 

לאחר תפילת ערבית מתיישב הקהל במקומו וגדול הציבור מברך את הקהל בנוסח הזה:

תבושרו במחילה וסליחה וכפרת עוון ואתם במחילה

והציבור עונה לו:

ואתה תבושר במחילה וסליחה וכפרת עוון ואתה במחילה

וממשיכים לברך ע"פ סדר ישיבתם.

 

אחרי שסיימו לברך את הציבור ולהתברך מפיהם, עולה שליח ציבור מיוחד לאמירת הסליחות ואע"פ שאין שוני בינו לבין נוסח הסליחות הרגיל נקרא בלשוננו בשם מיוחד – "זִימֶר".

 

 זימר - מפי מוסא בן סאלם קהלני-מיפעי ע"ה

 

המנהג הוא לשבת בכל זמן הסליחות וגם בקריאת "אל מלך" וי"ג מידות של רחמים, אם כי מקרוב יש שעומדים בקטעים האלה ומה גם שבכל עדות ישראל מקפידים לעמוד בהם. היו יחידי סגולה שהנהיגו לעצמם לעמוד במשך כל זמן הסליחות וכאריות ממש נִדמו.

 

נהגו התימנים ליפול על פניהם באמירת הסליחות, למרות זאת מנהג החבאנים שלא ליפול. אך בבית הכנסת של הל-חאצ'נה נהגו ליפול ואכן כתב הרב בסידורו גם חיזוק לשיטתם שהיא מנהג קדמונים ומיוסד על אדני פז של הרמב"ם וסיעתו ושבעים פנים לתורה.

 

באופן כללי, המנגינות החבאניות הינן שונות בתכלית וייחודיות ומעוררות את הלב. גם מנגינות התימנים אינן דומות למנגינותינו. וצריך לחזר אחר שליח ציבור בקי ומומחה במלאכת התפילה ביום הכיפורים, כי קשה ומורכבת היא ובמיוחד בזימר, שבו לכל פסוק יש את המנגינה והמשקל המיוחדים לו.

 

זכתה קהילת יהודי חבאן וממנה צמחו חכמים שחיברו כמה סליחות וביניהם: מרן מוסא בן שמאך (רם) נע"ג, הסבא יצחק בן שלום מעטוף-דוח זללה"ה המכונה אדם הראשון, הרב שלום בן הלל זצ"ל, עודד בן סעיד המכונה עווד, יוסף בן ירח זצ"ל, יוסף בן סאלם בן יוסף הלל הי"ו.

 

צאת הצום

לאחר תפילת נעילה, תוקעים בשופר תשר"ת (ונהגו לקרות לתוקע כמו בר"ה) ואומרים את נוסח הפסוקים "ה' הוא האלוהים" המרטיט את הלב בעוצמתו שבע פעמים כמופיע בסידורים ומתפללים ערבית.

 

נהגו ששליח הציבור בתפילת נעילה עולה גם לערבית ומנהג נוסף שמתחילים לומר בסוף התפילה במקום המזמורים למנצח ושיר למעלות, את מזמור שמחתי באומרים לי וזאת עד לאחר חג הסוכות.

 

לאחר תפילת ערבית, יוצא הקהל ומברך את ברכת הלבנה. לאחר מכן פונים איש איש לביתו, מבדילים על כוס יין ונר ששבת (כלומר, נר שהדליקו אותו מערב יום כיפור) ולא מברכים על הבשמים אפילו שחל בשבת. אוכלים, שותים ושמחים כמאמר הפסוק: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך".

 

וילכו מחיל אל חיל – מתחילים במצוות סוכה.

 

 

 

 

 

Please reload

Please reload

RSS Feed

ברקע מתנגן השיר: "בריק אלימן" - בלחן חבאני מקורי אותנטי בביצוע המשורר שלום יצחק מעטוף ז"ל

Copyright © 2016.  All Rights Reserved

לק"י