אורחות חיים בקהילות נדחות: יהודי חצרמות

ראשית התיישבות היהודים בחצרמות * היהודים ומושלי חבאן* חיי הקהילה היהודית בחבאן * חילוקי דעות בין החמולות * קשרים מחוץ לחבאן.

 

יהודי חצרמות (החבאנים)

 

ראשית התיישבות היהודים בחצרמות

 

לפי המסורת היתה חבאן "ראש-גלות" ואליה באו ראשוני היהודים מארץ ישראל עוד בתקופת בית ראשון. זקני החבאנים יודעים לספר, כי שלמה המלך שלח בזמנו מספר יהודים לארץ זו כדי לשמש צופרי זהב, כסף ונחושת למלכת שבא. אגדה זאת אין לה בסיס היסטורי והרי היא כשאר אגדות על קדמות גלויות מסוימות.

 

קהילת יהודי חבאן מנתה, לפני עלייתה לישראל כ-400 נפש. זקני החבאנים תולים את מיעוט מספרם בפרעות ובשמדות שעברו עליהם. עם התפשטות האסלאם כפו על יהודים רבים להתאסלם ואף בזמן האחרון עברו יהודים בודדים, בגלל מצבם החומרי הקשה לדת האסלאם.

 

הידיעות על ראשית התיישבות היהודים בחבאן לוטות בערפל וטעונות בירור וחקירה. לדעת חוקרים גנוז בשירת חבאן הרבה מיסוד הניגון של העברים הקדמונים ושל נגינת בית ראשון ושני. נגינתם בשטח הליחון והפזמון שלובה באורחות חייהם המנוהלים ברוח המסורת. המונוטוניות ופשטות נעימותיהם מורים על שלוותם, אורך-רוחם וכן על קדמות מנגינותיהם.

 

המראה החיצוני של יהודי חבאן מייחד אותם מכל שבטי ישראל. אין למצוא קהילה יהודית שדמתה באורח חייה לקהילה זו. עובדה זו מרמזת על קדמותה ובידודה מיתר קהילות ישראל דורות רבים.

 

כך מתאר הנוסע-חוקר יבניאלי את יהודי חבאן בספרו "מסע לתימן":

 

"...כל יהודי חבאן, כצעיר כזקן, הלכו ערומים למחצה, בגלוי ראש כגויים. רק חבל משוח בשמן הקיף את שערותיהם הארוכות, אין להם "סימנים" (פאות) כאחיהם יהודי תימן המקפידים בגידולם. מרבית ערביי חצרמות לא הכירו את היהודים התימנים עם פאותיהם המסולסלות והארוכות. גם את השפם מרטו יהודי חבאן בלי חמלה כערביי הסביבה. הצעירים היו קולעים את שערותיהם הארוכות לצמות, מושחים אותן בשמן ומטפלים בהן במין יראת כבוד ומסירות נפש מיוחדת במינה כאילו אם יסירו ממישהו את שערותיו ינטלו ממנו יחד עמהן בחרותו וגבורתו.

 

מנהג סיכת הגוף בשמן (דהון), הנהוג גם בתימן, נפוץ בחבאן בכל תקפו. היהודים כערבים היו סכים את הראש ואת הגוף בשמן מדי יום ביומו..."

 

היהודים ומושלי חבאן

 

שכונת היהודים בחבאן עמדה בצלע ההר שעליו בנוי ארמון הסולטאן בעוד שהמוסלמים גרו למטה מבתי היהודים, בעמק. פעמים מספר התרעמו הערבים על ה"פגיעה" בכבודם שיהודים גרים מעליהם, אך הסולטנים הגנו עליהם תמיד, כי קרקע שכונתם הוענקה להם כתגמול על עזרתם במלחמה בשבטים שהתקוממו נגד הסולטאן.

 

 

בראשית שנת 1950, כשפנה מר יוסף צדוק בשם הגו'ינט אל מושל חבאן, לסייע ביציאת היהודים מארצו אמר: "הם יקרים בעיני מבחינת בטחון, כי תמיד שמרו לנו אמונים ועזרו לנו בשעת התקוממות שבטים ערביים מהעבר השני של הגבול".

 

על עזרת היהודים למושלי חבאן מספר רבה של "ברקת" כיום הרב שלום יצחק מעטוף: הדבר קרה לפני כמאה שנה. אבו-טוירק, מנהיג שבטים יריבים לסולטאן חבאן, שם מצור על שטח אמרון הסולטאן וסביבתו. בדעת אבו-טוירק היה להדיח את הסולטאן ולספח את חבאן לאזור שלטונו. כשראה הסולטאן שהגיעו מים עד נפש, כי הרעב הומצא החלו להציק לו ולאנשיו, התייעץ עם חכמיו ובקש תחבולה. יועציו ענוהו כי המצב נואש ועליו להיכנע. הסולטאן, שידע כי רע ומר יהיה סופו, באם יפול בידי אבו-טוירק, הזמין אליו את זקני היהודים שנדדו בסביבות חבאן והסביר להם להם את מצבו. אחד הזקנים יעץ לסולטאן לא להראות סימני כניעה וחולשה אלא להיפך; להראות כי המצור לא השפיע במאומה על המצב הכלכלי והביטחוני של חבאן ושליטה. כששאל הסולטאן "איך לעשות זאת?" ענה הזקן: צווה לעבדיך לטייח את חזית ארמונך הפונה לעבר קווי-האויב, כמו כן שלח לאבו-טוירק שני פרשים ובמטענם ירק לרוב ונאדות מים בשפע. על הפרשים להיפגש עם אבו-טוירק, כדי שיראה את הירק והמים, לשאול אותו לחפצו וליראו בסיפורים על כוחו וגבורתו של הסולטאן".

 

"וכיצד נצליח לגרש את האויב ולהשמידו?" שאל את היועץ היהודי.

 

עליך לשלוח עוד הלילה – ענהו הזקן – את אנשי צבאך לואדי המשמש דרך נסיגה יחידה מחבאן ולפקוד עליהם לחפור תעלות רבות לרוחבו, כדי שיהוו מכשולים לאויב הנסוג. לאחר זאת עליך לחלקם בצורה זאת: חלקם יתפשו עמדות בגבעות שמשני צדי הואדי, וגיבורי החיל שבהם יאגפו את חיל אבו-טוירק ויתקפוהו מן העורף לאחר שישמע את דברי הפרשים על כוח הסולטאן וגבורתו". הסולטאן קבל השמחה את עצת הזקן וביצע את כל דבריו לפרטיהם.

 

אבו-טוירק התפלא לראות את הטייחים טחים בזמן מצור את הארמון, תמה לראות את הפרשים המצוידים בירק ובמים ונרעש לשמוע על מצבם האיתן של הנצורים. בעודו תוהה ובוהה התנפלו עליו צבאות הסולטאן משלה עברים ובנסיגתם נפלו מהם רבים, וביניהם אבו-טוירק בעצמו, בתעלות הצרות והעמוקות.

 

לאחר הניצחון על האויב שהפיל את חיתתו על חבאן וסביבתה, הודה הסולטאן ליהודים על עזרתם וכגמול העניק להם את הקרקעות אשר בסביבות ארמונו על מנת שיפסיקו את נדודיהם ויבנו משכנות-קבע. מאז היו סולטאני חבאן מגינים על היהודים מפני בני הארץ העוינים אותם ומבקשים רעתם.

 

יהודי חבאן שילמו לסולטאן שנה שנה ג'יזיה (מס גולגולת) בסך 20 ריאל לשנה. תמורת מס זה התחייב הסולטאן לדאוג לבטחון נפשותיהם ורכושם. לא ה"ג'מביה" (סייף) שהיתה תלויה בחגורתם של הצעירים היהודים הגינה עליהם אלא החסינות שנבעה מעובדת היותם "מעוטא דלא מינכר" (תרגום מארמית: מיעוט שלא ניכר. רב"א) והודות למסורת המקומית הידועה שהמוסלמים מחוייבים לשמור על היהודים.

 

חוץ מביטחון החיים והרכוש לא סיפקו השלטונות ליהודים שירותים אחרים ושום מוסד ממשלתי או עירוני לא היה קיים לסיפוק צרכיהם. יהודי חבאן חיו ללא קשר תרבותי ודתי עם שכניהם שהיו רחוקים ודחוקים מכל ערכי תרבות וקומה ונשארו גם בשירתם ובנגינתם בלתי מושפעים מצלילים זרים.

 

גויי חצרמות מאסו בבני-אדם זרים בתוכם ובכלל זה גם ערבים. נודעה לשמצה העיירה "חוסת אלפקיה עלי", שאנשיה רעים ואינם סובלים בעירם אפילו כלב חי, מספרים שכשהיה מזדמן לשם כלב היתה יוצאת כל העיירה מנער ועד זקן להורגו כי לפי תפיסתם הכלב מחבב יהודים.

 

לפני עשרות שנים היו כל גויי חבאן שונאים שנאת מוות אדם זר ואפילו אם הוא מוסלם. כשהיה נכנס אדם זר לחבאן, היו מניסים אותו בחרפות וגידופוים וכופים עליו לשאת כלי רכבו על שכמו, והמסרב – דמו בראשו.

 

חיי היהודים בחבאן רצופים פרעות והתעללויות. עד הדורות האחורנים נרגמו עוברי אורח יהודים באבנים, כפו על יתומים להתאסלם, והיו מושלים שאילצו נערות יהודיות להתחתן איתם אך לא הצליחו. לולי התערבות הסולטאנים בכל התקופות לטובת היהודים, לא היה נותר שריד לקהילת החבאנים בחבאן.

 

הרדיפות והפרעות שפקדו את היהודים בכל הדורות מסבירות מפני מה דל קהילה זו במספר נפשותיה. היהודי עם חייו המשורגים גידים שתיים עבר לעיני הגוי כמהות מעולם אחר, כחידה סתומה מליאה תוכן מיוחד.

 

השבת, האוצר היקר של היהודי, עוררה אצל הערבי יחד מיוחד. החנות של היהודי צורף-הכסף – זו הפינה המיוחדת שבה בילה בגוי שעות בשיחה עם היהודי ועם השכנים בימי הבטלה הארוכים והמרובים – בשבת נהפכה למקדש מעט; סגורה היא ואין להיכנס בתוכה. וקול רינה ותפילה ישמע בה. הלוח של היהודי; חגים וצומות הקבועים והקדושים; התורה והתפילה, האיסור או ההיתר השולט בכל פינה – לפני כל זה עומד הגוי תושב חצרמות, ברגש קדושה ובפחד נסתר.

 

חיי הקהילה היהודית בחבאן

 

יהודי חצרמות היו מרוכזים במשך דורות רבים בחבאן. בשנים הראשונות של המאה ה-20 פרצו קרבות בעיר בית המלוכה (מבית עתמאן) לבין אנשי הכפרים הקרובים וחלק מאנשי העיר. אנשי בית-המולכה הובסו וגורשו לבסוך מן העיר. בקרבות אלה עזבו כל היהודים את העיר לאחר שבית הכנסת נחרב. בתום הקבות חזרו מרבית היהודים לחבאן. חלקם התיישבו כגון: לאהיה, חוטה, חצ'נה, ואחור.

 

הנוסע-חוקר שמואל יבניאלי, שביקר בחבאן בשנת 1912 מספר, כי בזמן ביקורו היו כ-30 משפחות ששכנו באחד-עשר מגדלים. הבתים בחבאן היו בני שלוש עד ארבע קומות ובנויים בצורת מגדלים צרים, גבוהים ובלתי מטוייחים מבחוץ. לחדרים שהיו בנויים זה על גבי זה היו אשנבים קטנים בלי שמשות.

 

כל יהודי חבאן וסביבתה היו צורפי כסף, חלק קטן מהם גידלו צאן וגמלים. הם נדדו ממקום מושבם אל הכפרים הערביים בסביבה, גרו בין הגויים ועבדו עבורם שבועות וחודשים. לחגים, וביחוד לפסח ולסוכות היו מתקבצים מכל המקומות ושכונת היהודים היתה מתמלאת חיים. בשאר ימות השנה היו נשארים בחבאן רק מנין גברים שעסקו בצופרות לצורכי ערביי חבאן עצמה, ועמהם נשארו הזקנים הנשים והטף.

 

יהודי חבאן עשו תכשיטים לבנות-הארץ שקישטו את צוואריהן במחרוזות של טבעות כסף ונחושת, קבעו בחוטמיהן ובאוזניהן נזמין וענדו על זרועותיהן צמידים. הם עסקו גם בפיתוחי קישוטים לכלי הנשק של הערבים ובשרטוטי-ציור על "הנרגילות".

 

החיים בקהילה הקטנה, שמנתה עשרות משפחות, נשאו אופי משפחתי. הכל הכירו איש את רעהו. כולם גדלו וחיו יחד. הם היו מחולקים לארבע "חמולות", כמניין בתי האב שהתנחלו בחבאן לראשונה. שמות החמולות היו: מעטוף, הלל, מיפעי, ושמאך.

 

מעטוף – על מקור השם "מעטוף" מספרים, כי שם זה ניתן ע"ש ראש החמולה שנשא אישה לעת זקנה כשהיה כפוף קומה (מעטוף).

מיפעי – ע"ש מקום מוצאם  "מיפעה".

שמאך – מובנו רם ונישא, על שם קומתם הגבוהה.

 

חילוקי דעות בין החמולות

 

  • בתפילת יום הכיפורים, אנשי מעטוף אומרים "ונתנה תוקף" לרבי אמנון, אך בני הלל משמיטים תפילה זו מאחר שצופרה למחזור בתקופה מאוחרת.

  • בחבאן נהגו לקרוא את המפטיר לאחר הכנסת ספר תורה להיכל. עם עלותם לישראל בקשו המעטופים לנהוג ככל העדות ולקרוא את ההפטרה כשספר התורה מונח על התיבה. אנשי חמולת הלל מתנגדים לשינוי וממשיכים כמנהגם בחבאן. המיפעים הצטרפו למעטופים ואנשי שמאך הצטרפו להללים.

  • חיבור פרשיות: אנשי מעטוף ומיפעי נהגו להפריד פרשיות חוקת ובלק ולחבר מטות ומסעי. אנשי הלל נוהגים כמנהג חבאן, היינו לחבר חוקת ובלק ולהפריד מטות ומסעי.

  • נפילת אפיים: אנשי מעטוף ומיפעי אינם נופלים על פניהם בכיפור אך אנשי הלל (יוצאי חצ'נה בחצרמות) נופלים על פניהם ורוצים לכפות מנהג זה על שאר החמולות.

 

מריבות ושנאת חינם שקלקלו לעיתים את השורה, לא פגמו באחדות הפנימית של קהילה זו. החיים בתוך הקהילה לא התשנו והתנהלו באותה צורה במשך דורות רבים. הבן היה יורש מאביו את ביתו מקצועו וכלי עבודתו.

בקהילות חבאן לא היו מוסדות חסד כמו בקהילות אחרות שבערים הגדולות אשר בתימן. ליתומים ולאלמנות דאגו הקרובים שאספום אל ביתם, גדלום לתורה עד שבגרו ולמדו אמנות.

 

היתומים פרעו את חובותיהם למאמציהם עם צאתם לחיים עצמאיים. כאמור לא היה מוסד או ועד ליהודי חבאן, כי חיו למעשה חיי נדודים מחוץ לביתם ולא היה מקום למנהיגות קבועה. בתי הדין ארעיים. כשפרץ ריב בין שניים והזדקקו לדיין, היו בעלי הדין בוררים שניים מאנשי הקהילה, שבפניהם הרצו טענותיהם וקבלו פסק דינם.

 

הטלטולים והנדידות של יהודי חבאן השפיעו לרעה על מצבם הרוחני. רק בחגים ובשמחות היו מתקבצים כולם ממקומות עבודתם, ועוסקים בתורה ובתפילה. בזמרתם של יהודי חבאן מפותחת הווקאליות ואילו כלי הנגינה נעדרים כמעט בכלל. על פי רוב מזמר יחיד לראשונה ואחריו עונה הקהל. האנטיפוניה הקדומה שבאה לידי שמוש בשירת הלויים והקהל במקדש המשיכה את קיומה גם בשירתם המסורתית של החבאנים.

 

קשרים מחוץ לחבאן

 

לעיתים, כשפרצה מחלוקת בין החמולות בענייני דת, במנהגי תפילה וקריאה בתורה, ולא היו מגיעים לעמק השווה, היומשגרים באי-כוח מכל החמולות לחכמי ביצ'א הנמצאת במרחק של כ-200 ק"מ מחבאן והיו מבקשים מהם לפסוק הלכה. עניינים נכבדים יותר, שלא נמצא להם פתרון בביצ'א נשלחו לליבון ובירור לבית דין צדק בקהילת צנעא בירת תימן, הנמצאת במרחק של כ-400 ק"מ מחבאן.

 

החבאנים מספרים על בואם לחבאן של חוקרים רוסיים, גרמניים, אנגליים, צרפתיים והולנדים, יהודים ולא יהודים, שגילו התעניינות מיוחדת באורח חייהם. בין המבקרים מזכירים את הרב אליעזר בן יוסף הוא שמואל יבניאלי, שהיה בחבאן בשנת 1912 וכן את מר יוסף צדוק, שעשה בשליחות הסוכנות והג'וינט בחבאן בשנת 1950 וארגן את העליה משם.

 

לדעת החוקר, טוביה אשכנזי, תופסת בעיית יהודי חצרמות מקום נכבד בחקירת פזורי היהודים בתוך העמים הערבים. לנושא זה יש קשר אמיץ עם אותם הכיסופים אשר הביאו חוקרים ונוסעים רבים לחפש. אחר עשרת השבטים האבודים. העובדה שאין לחבאנים כהנים לויים היא נקודה מעניינת המעוררת הרהורים בדבר עשרת השבטים האבודים. מן הראוי היה לבדוק אם אפשר למצוא קשר בין קומץ יהודי זה לבין מלכות חמיאר שקמה ונעלמה במאורעות ההיסטוריים של תקופת קיסרות ביצנץ.

 

חקירות ארכיאולוגיות ואתנולוגיות במקומות מסוימים בחצי האי ערב יכולות להסיר את הלוט מעל אחת הפרשיות המעניינות בתולדות הנדידה היהודית ופזורי שבטי ישראל בדרום ערב.

המאמר נכתב ופורסם ע"י יוסף שער ז"ל מחבר חידון התנ"ך מראשיתו ועד לשנת תשע"ג.

המאמר המקורי ניתן להורדה כאן (קובץ PDF)

Please reload

Please reload

RSS Feed

ברקע מתנגן השיר: "בריק אלימן" - בלחן חבאני מקורי אותנטי בביצוע המשורר שלום יצחק מעטוף ז"ל

Copyright © 2016.  All Rights Reserved

לק"י