חג הפסח אצל יהודי חבאן: הכנות עם נשמה

02/04/2012

מאז יציאת מצריים, עם ישראל נוהג בכל שנה ושנה לחגוג את חג הפסח על מצוותיו, פרטיו ודקדוקיו. ידועה אמרת חז"ל, שהחמץ שאנו מסירים מביתנו ומחפצינו, מסמל את החמץ שעלול להימצא בתוכנו אנו. קהילת יהודי חבאן שמרו תמיד על אחדות וערבות הקהילה, לכן, כחלק מסילוק החמץ וביטולו, נהגו יהודי חבאן, להסיר גם את החמץ שבלב, לקראת ימי הפסח.
 
ידוע כי אותם יהודי חבאן שהיו מתפרנסים מצורפות מחוץ לעיר, היו חוזרים לביתם לקראת ימי הפסח. חלקם חזרו כבר לפני חג הפורים. הגברים והבנים שחזרו לחבאן ממסעות הפרנסה, באו עם גמלים עמוסים מצרכים שנקנו לכבוד חג הפסח. תבואה, שמן, תמרים, עיזים, בגדים וכדו'. את המצרכים היו קונים ע"פ רשימות שנשלחו במכתבים מחבאן. עצם הגעתם הייתה מעוררת שמחה רבה והתרגשות גדולה לכל בני המשפחתם שציפו לבואם.


הניקיונות– ההיבט הרוחני

בימים שבין פורים לפסח, כאשר חזרו הגברים מעבודתם מחוץ לחבאן (בימים שבין פורים לפסח), נהגו גדולי העדה לברר האם ישנו איזה סכסוך בין איש לרעהו, או בן איש לאשתו על מנת להשכין שלום בניהם.

כחלק מההכנות הרוחניות לחג יהודי חבאן, היו דואגים לכל בני קהילתם, כאשר חזרו הגברים ממסעות נדודיהם היו מפרישים מכל מה שהביאו איתם, ומחלקים לעניים. כל אחד "למאן כותוב לה" (למי שנכתב שזה בשבילו), כלומר, עוזרים לנזקקים לקבל את פני החג בכבוד.


הניקיונות – ההיבט המעשי

כמו שאנו נוהגים כיום, גם בחבאן הקדמונית, נהגו להכין ולנקות את הבית לכבוד הפסח. ראשית מסיידים את הבית – "יוּצְמוּטוּ צְמִיט" כבר לפני חג הפורים היו מכינות הנשים את הסיד מחומר שאספו בוואדי, כאשר הסיד היה משמש לצביעת קירות הבית הפנימיים והמסגרות החיצוניות של דלתות וחלונות הבית. האמהות והבנות עסקו בהכנת כלים חדשים העשויים מחמר, וכלי עץ כגון צלחות ומצקות. וכן, עסקו בניקיון הבית ובהכשרת כלי המטבח.

את הרחיים – "מִרהֵה", ניקו ע"י הורדת השכבה העליונה, בפטיש מיוחד עם חוד. מחליפים את העץ שמחזיקים בו את הרכב (הידית של האבן העליונה) ומחליפים את התעלה אליה מתכנס הרָאהִי או הקמח. את היוצא מן הטחינה הראשונה לאחר הניקוי, היו אוכלים לפני הפסח.


את התנור היו מסיקים ובכך מכשירים אותו מבפנים, ומבחוץ היו מטייחים אותו בטיט עבה. את המלאח (צֲלִילַהּ) היו מלבנים.

ככלל, כלים העשויים חימר, אבן, נצרי-דקל, אלומיניום ונחושת לא היו מכשירים אלא משתמשים בכלים המיוחדים לפסח, מכיוון שלא ניתן להכשירם. לעומת זאת, כלים שניתן להכשירם, היו מכשירים אותם ע"י הגעלה וליבון.

את תכשיטי הכסף היו מנקים ומבריקים בשיטה מיוחדת ע"י הרתחתם בתערובת של "סְלַע" – (צמח בשרני חריף וחמוץ) עם מלח מיוחד חמוץ וחריף, שנחצב מההר, אחר כך מבריקים את התכשיטים במברשת העשויה חוטי נחושת או עם חול.

גם למלבושים חדשים דאגו כבר זמן רב לפני החג, והנשים תופרות להן ולבנותיהן שמלות רקומות ברקמה חבאנית. גם לתינוקות דאגו ותפרו להם כובעים רקומים שיכניסו את החג כשמלבוש כבוד לראשם.

 

הדגמה של ליל הסדר ע"י ראשוני העולים מן היל עדני.


כחלק מההכנות היו מקדימים את ברירת הקטניות כגון הדוחן, הדוּהרָה החיטה וכו' בכדי שחס ושלום לא יימצא בהם חמץ. כמו כן, היו מכינות את הדוּכָּה (חרוסת) כמה ימים לפני החג.

את הקמח למשומר (מצות), היו מכינים מבעוד מועד וטוחנות אותו הנשים החשובות שבקהילה.

את קערת ליל הסדר, היו הגברים קולעים מעלי הלולב של חג הסוכות.


ערב בדיקת חמץ

ערב בדיקת חמץ, י"ג לחודש, כמעט הכול כבר היה מוכן לכבוד החג. את היום הזה היו מקדישים לפרטים האחרונים של ההכנות כגון השחזת הסכינים לשחיטה.

לאחר תפילת המנחה בין השמשות, היו הולכים הבחורים לשאוב מים "שלנו" מבאר מים חיים. הזקנים היו מחכים ולוקחים את נוד המים מהבחורים בכדי שיזכו אף הם להשתתף במצווה, ומעלים אותו אל הגג, שם יצקו את נוד המים לכלי המיוחד למים "שלנו" ומשאירים אותו תחת כיפת השמיים עד לפני עמוד השחר בכדי שיתקרר.

לאחר מכן, היו מתפללים ערבית וניגשים לבדיקת חמץ, היות ובכל בית גרו כמה משפחות, לכן בתחילה התאספו בסלון כשכל אחד הנר בידו וכלי להניח בו את החמץ, הזקן שבחבורה בירך וכולם ענו אמן, הסדר היה שהזקן היה בודק בסלון והצעירים בחדרים ושאר המקומות, כשסיימו לבדוק, חוזרים אל הזקן ומרכזים את כל החמץ בכלי אחד ואומרים "כל חמירא וחמיעא" וכ"ו. בסיום הלכו לסעוד ארוחת ערב ופנו לישון.


ערב החג

בבוקר היו משכימים לתפילת שחרית כרגיל, לפני עמוד השחר ועוד לפני זריחת השמש היו מכניסים את המים שלנו תחת קורת גג מפני השמש, מתפללים שחרית ומשלשים (שילוש – סדר לימוד קבוע כל יום), והולכים לאכול פת שחרית. לאחר מכן ניגשו לשריפת החמץ, את האש הכינו הנשים מבעוד מועד, את שריפת החמץ דאגו לעשות בפרסום גדול, ע"מ להודיע לכולם שמעתה נאסר החמץ לאכילה ולהנאה.
לאחר שריפת החמץ ניגשו למלאכת השחיטה לכבוד החג, מספרים שהבחורים היו עושים ביניהם תחרות מי יסיים להפשיט ולנתח את הכבש שלו מהר יותר. כשסיימו לנקר את הבשר, הנשים לוקחות את החלקים הפנימיים, חלקם צולות לחג וחלקם עושות מהם תבשיל לארוחת צהריים.

 

 המשומר


את אפית המצות (משומר), היו אופים לאחר חצות היום בחגיגיות רבה. האפייה הייתה נעשית ע"י הגברים (לא הייתה הקפדה על הנשים שבאו לסייע באפייה). ליהודי חבאן יש מנהג ייחודי שבשעת אפיית המצות שרים את ההלל הגדול. כמו כן, היו מכריזים "משומר לא יחמיץ – לא יחמיץ משומר" , ו"גַאנֵא אִלְפֶסַח עֲלִיהּ אִלְקְמִיץ" – (בא הפסח מלובש במעיל מכובד).

(את אופן האפייה ופרטיה ניתן למצוא בסידור "עטרת זקנים" מהדורא בתרא עמ' תקמ"ז)

בגמר האפייה, לאחר יום גדוש בהכנות לחג, מתרחצים ומתלבשים לכבוד הפסח, והולכים לתפילת מנחה וערבית. יש לציין, כי יהודי חבאן לא נהגו לקרוא את ההלל בתפילת ערבית בערב פסח כלל כפי המנהג הקדום בתימן.

לאחר תפילת ערבית, היו מתאספים כולם בחיק המשפחה המורחבת לערוך את ליל הסדר.

את ליל הסדר ערכו בישיבה על מחצלות קש או שטיחים מצמר עיזים סביב מגשים קלועים הנקראים "אְלִפְתָּאר" ששימשו כשולחנות, עליהם היו מניחים את הכלים ואת קערת ליל הסדר שנקלעה במיוחד מעלי הלולב של חג הסוכות שעבר.


 

 אְלִפְתָּאר


ראוי לציין, כי שולחן לא היה, וגם כיסאות וספסלים לא היו (שלא כמו בתמונה שלעיל).

את קערת ליל הסדר, נהגו לסדר כמנהג מהרי"ץ, אם כי בימינו נהגו לסדרה כמנהג האריז"ל.

בליל הסדר מחלקים איש לרעהו כזית מצה, כדי להמחיש את מה שנאמר בהגדה: "כל דיכפין ייתי ויכל וכל מאן דצריך לפסח ייתי ויפסח". למרור השתמשו בצמח הנקרא "מחַלְבִּייֶּה" (דִּבְשָׁה לבנה – Melilotus albus), לכרפס נהגו כל מיני פרי האדמה, כגון דלעת ואפילו בננות, (ובזמננו פשט המנהג לאכול סלרי ככרפס). את הדוּכָּה (חרוסת) הכינו מתמרים, צימוקים ושומשום, וישנם שהוסיפו מעט שום, קינמון, פלפל שחור וגם זנגביל. את היין הכינו מענבים יבשים (צימוקים) וצבעו אדום בהיר. בנוסף לזה, היו לוקחים גם חוליה מצוואר הכבש שצלו אותה מבעוד מועד והניחו אותה בקערה ליד הזרוע וזאת מטעמים שונים.

 

 מחַלְבִּייֶּה - המרור החבאני


בסעודה אכלו מרק בשר – גוּסָאבִּייֶּה, בשר צלוי – במִיפֵה. גפוּע ולחוח העשויים מדוחן ודורה וכיו"ב.

וגם לכבוד ימי החג, הכינו ערק מתמרים כשר לפסח. ומיני קליות – גרגירי תירס (פופקורן), שומשום ודוּהרָה, ואת הזרע שבתוך גלעיני הדומים.

מנהג ידוע שהיו שנהגו בו, שלוקח אחד מבני המשפחה צרור בטליתו על שכמו והולך לכיוון פתח הבית ואומר "משארתם צרורות בשמלותם על שכמם" ובני הבית שואלים אותו: מנין באת, והוא עונה להם: ממצרים. ושואלים אותו: ולאן אתה הולך? ועונה להם לארץ ישראל. והם מראים לו ומפצירים בו שהם רוצים לבוא איתו לעלות לארץ הקודש. מנהג זה נטע געגועים עזים לאבותינו בחבאן לארץ ישראל.

סדר ההגדה כבר מופיע בסידורים לכן, לא נפרטו כאן, למעט הכרפס שמנהגנו לקחת פחות מכזית ועניין ברכה לאחר נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה, שלא נהגנו לברך.

את ליל הסדר היו מסיימים בשמחה גדולה תוך שירה וריקודים.

ראוי לציין, שבחבאן כמנהג הגולה היו עושים גם יום טוב שני של גלויות, כך שהיו עושים פעמיים ליל הסדר.

לאחר תפילת שחרית, נהגו לברך איש את אחיו, בברכה הנהוגה במועדים: "תוסיפו שנים על שנים רבות שמחים ושלמים חגים ומעדים טובים".

 

חול המועד

ימי חול המועד הוקדשו ללימוד, ביחידות או בקבוצות. וגם למשחק, שגם זקנים השתתפו בהם.

לאחר תפילת שחרית נהגו הגברים לשבת ולקרוא מספר פרקים מתוך הרמב"ם מהלכות המועד, במנגינה מיוחדת לכך. וכן לומדים בענייני המלאכות האסורות והמותרות בחול המועד. אחרי הצהריים וגם בלילות קראו ושנו את הלכות שחיטה במנגינה מיוחדת, וגם בכדי לא לשכוח את ההלכות.

בחגים ובחול המועד הרבו בביקורי נימוסין איש אצל רעהו, וקראו לזה "אִלְמִכְ'רַגּ", ושאלו תמיד את האיש הקובע במשפחה "עִנְדּ מִן אִלְיוּם אִלְמִכְ'רַגּ " כלומר, אצל מי היום יוצאים ומתאספים?, התוועדות והתאספות זו נועדה לשם חידודים ודרשות בדברי תורה.

יהודי חבאן לא עבדו בחול המועד בשום עבודה. הערבים, תושבי העיר חבאן, היו מכירים ביהודים וביהדותם, ולכן לא הביאו להם עבודות צורפות בכל השבוע של חג הפסח.

כתב המורי סעדיה זצ"ל בספרו, שהחבאנים מלאי מרץ היו ואהבו לשחק. לכן, בכל חג וחג, כמו סוכות גם פסח, שיחקו במשחקים שונים. הגברים והילדים שיחקו ב-: תְּיוּר – קונכיות, בְעָארִיט – סביבון פורפרה, אִלְהִיגִהּ – תפשוני. הנשים והבנות, התנדנדו בנדנדות בחול המועד, ויחד עם זאת מחברות חרוזים ואומרות אותם בנעימה מיוחדת על הנדנדות.

בכל ימי החג, היו מחלקים לילדים ביצים, זכר לקרבן חגיגה.

 

שביעי של פסח

מנהג ייחודי הוא ליהודי חבאן, אשר ידוע הוא למתי מעט, הוא מנהג ה"חיתום" בליל שביעי של פסח. ידוע אצל כל קהילות ישראל, לימוד בליל הושענא רבה ובליל שבועות, אך כאמור, למתי מעט ידוע מנהג הלימוד בליל שביעי של פסח ומנהג זה יסודו בהררי קודש ואשרי המחזיקים בו.

 

צאת החג

הגברים היו אורזים את מטלטליהם ומתכוננים לעזוב את העיר לצורך פרנסתם, מי שפרנסתו הייתה מצויה בתוך העיר נשאר.

 

לפני צאתם נהגו ללכת לרחיים של החמץ ולהכין מאכלי חמץ כגון: גדיידיש וכדו'.

 

ידוע אצל יהודי חבאן שכמעט כל מעשה שנעשה, היה נעשה תוך שירה ושמחה. לכן גם במוצאי שביעי

של פסח, בעת שהגברים ארזו את מטלטליהם, ליוו אותם בני משפחותיהם בשירה כמו גם ליוו את החג ביציאתו.


יהי רצון שנזכה לאכול מן הזבחים והפסחים בביאת גואל צדק ושנוסיף כולנו שנים על שנים רבות שמחים ושלמים חגים ומעדים טובים.

 


 

 

Please reload

Please reload

RSS Feed

ברקע מתנגן השיר: "בריק אלימן" - בלחן חבאני מקורי אותנטי בביצוע המשורר שלום יצחק מעטוף ז"ל

Copyright © 2016.  All Rights Reserved

לק"י