ימי החנוכה: אור בגולה

16/12/2011

אור החנוכה, הורגש היטב בחבאן. מספרים הזקנים, שימי החנוכה היה להם ימים מיוחד כשאווירה של שמחה נסוכה היתה באוויר ההר המדברי.

 

כבר כשבועיים שלושה לפני החנוכה, היו מכינים את הילדים ומלמדים אותם לקרוא בע"פ את ברכת הדלקת נרות החנוכה ואת על הניסים ובימי מתתיהו.

 

לפני הדלקת נר ראשון, היו מחלקים לילדים נרות משעווה בכדי שידליקו נרות חנוכה בבתים שאין שם גברים מפאת שהיו יוצאים לעבוד במקומות מרוחקים. מספרים שהילדים היו רצים בחדווה רבה ע"מ להיות הנחשונים למצווה וגם בכדי שיזכו להדליק יותר חנוכיות.

 

ראוי לציין את מה שכתב הרב רצאבי שליט"א בספרו שולחן ערוך המקוצר ח"ג סימן ק"כ הערה מ"ז בעניין שיש אומרים שילד יכול להוציא גם מבוגר ידי חובת הדלקת נרות חנוכה וכך הוא כותב: "ויש שאומרים שקטן שהגיע לחינוך, יכול להוציא ידי חובה אפילו את הגדולים… …וכן נהגו כולם בעיר חבאן שבחצרמות, שהגדולים לא היו בעיר כל ימות החנוכה" ע"כ לשונו. בעניין "קטן שהגיע לחינוך", העיר הרב שלום מעטוף שליט"א בלוח השנה "לוח המורה – עטרת זקנים" שמדובר בילד שיודע למי מברכים.

 

מנורת החנוכה

 

בכניסה הראשית שבכל בית בחבאן, נחצבו גומחות בקיר בצד שמאל של הנכנס, כמספר הגברים באותו בית, גומחות אלה, היו מיועדות במיוחד להדלקת נרות חנוכה ובתוכם היום מניחים או תולים במסמר את מנורת החנוכה.

 

מנורת החנוכה, היתה עשויה מתכת (נחושת או כסף) או אבן מיוחדת הקלה לעיבוד. כעקרון, מבנה המנורה השתנה מאחת לאחת וכל אחד בנה אותה כפי ראות עיניו. אך המבנה הבסיסי שלה היה מיכל מאורך לשמן שממנו יצאו שמונה תעלות לפתילות. היו כאלה שהוסיפו גם תעלה תשיעית שהיתה גבוהה יותר למען השמש והיו שפשוט הניחו נר ליד המנורה. אלה שתלו את המנורה, בנו לה גב מיוחד בצורות שונות ובעיטורים נאים ונעצו בו חור על מנת לתלותה בתוך הגומחה. כמו כן, גם בחבאן היו חנוכיות שצורתן עגולה כפי שהיה בתימן ושוב כל אחד כראות עיניו.

[בתמונה שלפניכם, דגם טיפוסי של החנוכיות שהיו בחבאן וכאמור כל אחד בחר בעיצוב משלו.]

 

 דגם מנורת חנוכה טיפוסי (עיבוד תמונה: אמיר מדעי)

 

 

להדלקת הנרות היו משתמשים בשמן שומשום (גִּילְגִּיל) תוצרת בית ואת הפתילות היו מכינים מכותנה ע"י פעולת גלגול בידיים. הכותנה היתה מצויה לרוב בתימן.

 

את מנורת החנוכה היו מדליקים ב"גַּאזַה", כלי מתכת מלא בנפט כשבראשו פיה לפתילה.

 

 ה"גַּאזַה" - כלי להדלקה (עיבוד תמונה: אמיר מדעי)

 

בשונה מיהדות תימן שכינו את מנורת החנוכה "מִסְרֲגַה", יהודי חבאן קראו לה "חנוכה" ("סְרַיגּ" בלשון חבאנית). [הערה: השם חנוכיה, הינו חידוש של השפה העברית המודרנית שנטבע ע"י אשתו של אליעזר בן-יהודה…]

 

הדלקת הנרות

 

לפני הדלקת הנרות , הנשים היו מלבישות את הבנות הצעירות לכבוד החנוכה, מקשטות אותן בתכשיטי כסף, קולעות צמות בשערותיהן וחובשות את ה"סְפַיְף" לראשן (הספיף הינו שרשראות מכסף עם פעמוני כסף קטנים שחובשים אותו על הראש ומערבים בו את הצמות).

 

בערב בין השמשות ולאחר תפילת המנחה, היו מתאספים כל בני הבית לשמוע את הברכות ולהדליק את הנרות. לאחר ההדלקה, לא היו עושים מלאכה כלל, הן הגברים והן הנשים במשך כשעה תמימה.

 

הנערים והבחורים המבוגרים יותר בחבאן כן שיחקו בסביבון אבל לא רק בחנוכה אלא גם בחולו של מועד פסח וסוכות. לסביבון קראו "בַּעְרוּט" (או "בְּעַארִיט", ברבים) והינו דומה בצורתו ואופן המשחק בו, לסביבון הידוע בארץ בשם "פורפרה". הבערוט, היה בנוי מעץ דמוי אגס עם מסמר בתחתיתו. והיו מסובבים בעזרת חוט (בַּרִירֵה). אופן המשחק: מציירים עיגול על החול ומפזרים בתוכו "תְּיוּר" (קונכיות ים יפות, המורה סעדיה זצ"ל), השחקן מסובב את הסביבון בתוך המעגל שתוך כדי תנועה היה פוגע בקונכיות. קונכיה שיצאה מחוץ למעגל – השחקן היה זוכה בה. כל עוד הסביבון מסתובב רשאי השחקן להרים אותו תוך כדי סיבוב ולזרוק אותו על הקונכיות ע"מ להוציאם מחוץ למעגל. כאשר הסביבון מפסיק להסתובב, התור עובר לשחקן הבא וכן הלאה עד שהמעגל מתרוקן מקונכיות.

 

 ה"בַּעְרוּט" - הסביבון החבאני (עיבוד תמונה: אמיר מדעי)

 

ה"נְעֵשׁ"לאחר ההדלקה, היו עומדות מול נרות החנוכה כשהספיף לראשן ומנענעות אותו מצד לצד ("יִנְעֲשׁוּ") באופן שהפעמונים משמיעים את קולם כפי שעושים מול הכלה בחִינֵה. בכל צד שהיתה פונה עם הספיף, המבוגרות היו אומרות לה: "תְּעוּדִּי תְּעוּדִּי" שמשמעותו תחיי ותזכי גם בשנה הבאה לחגוג איתנו את החנוכה (כמו כן, היו נשים שהוסיפו תוספות כפי ליבם).

 

מציין המורה סעדיה זצ"ל בסגנונו המיוחד שהפעמונים היו משמיעים "רעש המשרה אווירה משעשעת, שמחה וחגיגיות". כך היו עוברות מבית לבית ו"ינעשו" גם שם מול נרות החנוכה.

 

ליהודי חבאן לא היתה שירה או תפילה מיוחדת לשעת ההדלקה אם כי היו נשים שכן היו מתפללות.

 

ימי החנוכה

 

לאחר השילוש, היו הגברים יוצאים לביקורי נימוסים, הנשים מכינות גִהְוַוה (קפה) ויוצאות אחריהם עם הקפה ("יִלְגּוּ גִהְוַוה וִויְדּוּרוּ מִן דַּר לְדַּר"), כל יום לבית אחר שם היו הגברים מספרים ולומדים מענייני חנוכה עד לצהריים, כל שמונת ימי החנוכה.

 

בבוקר לאחר תפילת שחרית, היו משלשים, והיו יוצאים לביקור נימוסים כל יום בבית אחר, הנשים המבוגרות היו מתלבשות ומתקשטות, מכינות קפה והולכות עם הגברים ("יִלְגּוּ גִהְוַוה וִויְדּוּרוּ מִן דַּר לְדַּר"), שם היו יושבים ומשוחחים בענייני החנוכה עד לצהרי היום.

 

יש לציין, שאת ההל היו קוראים בכל יום בקירוי.

 

"עֲסִידִּת אִלְחֲנוּכִּה"

 

באחד מימות החנוכה או סמוך ונראה אליהם, היו יהודי חבאן עורכים ארוחה משפחתית וחגיגית ב"מִחְדַּרַה" (הסלון הביתי). סעודה זו, נקראת "עֲסִידִּת אִלְחֲנוּכִּה" ע"ש העַסִידֵּה שהיו מכינים במיוחד לחג החנוכה. בנוסף למאכלים הרגילים, היו מוסיפים איש איש כפי יכולתו מאכלים כגון מרק, עוף וכיו"ב. כמו כן, לעסידת אלחנוכה, ההורים היו מזמינים את בנותיהם הנשואות לסעוד איתם.

מקורות:

יהדות חבאן בדורות האחרונים – הרב המורה סעדיה מעטוף זצ"ל.
לוח השנה "לוח המורה – עטרת זקנים" שנת התשע"א.
שולחן ערוך המקוצר – הרב יצחק רצאבי שליט"א.
ראיונות עם זקני העדה.

 

Please reload

Please reload

RSS Feed

ברקע מתנגן השיר: "בריק אלימן" - בלחן חבאני מקורי אותנטי בביצוע המשורר שלום יצחק מעטוף ז"ל

Copyright © 2016.  All Rights Reserved

לק"י